הבחירות הללו קריטיות כל כך, כי נצחון של הקואליציה הנוכחית בהן, יתן אינדיקציה ברורה לציבור הישראלי, שהסיפור הבסיסי עליו הוקמה המדינה והחברה הזו, אינם רלוונטיים יותר. שישראל החדשה היא זו שמבוססת על הסיפור והערכים של בן גביר, סמוטריץ׳, פופוליזם ליכודי, והחברה החרדית. חייבים לנצח, לא כדי להכריע את ״הצד השני״, אלא כדי לשמר את האמונה שאפשר עוד להחזיר את ישראל של הסיפור בו האמנו שנים רבות, להיות מה שהיא נועדה להיות. מאמר שלי היום @Haaretz haaretz.co.il/opinions/2026-…

ציוץ אישי. אישי פוליטי. ב-27.10, לפני כמעט לפני שלושה עשורים, נפצעתי קשה מאוד בקרב פנים אל פנים עם לוחמי חיזבאללה בין ריחן לסוג׳וד. איבדתי ריאה, תפקוד ביד (וקצת), ועברתי שנים של שיקום לא פשוט. המח״ט שלי בגולני בתקופה ההיא היה גדי אייזנקוט, ומפקד הגזרה יאיר גולן (שהעלה אותי למשפט על טעות בניווט כמה שבועות קודם). מאז ועד היום לא הפסקתי לרגע להאמין שצריך ואפשר להפוך את המקום הזה למקום טוב יותר, והקדשתי את חיי כדי לנסות לעשות את זה ממש בכל יום מאז. ב-27.10, יום שלישי הקרוב, האפשרות הזו, להפוך את ישראל למקום טוב יותר, עומדת למבחן הגדול ביותר שאני חוויתי בחיי הבוגרים. לא בגלל השאלה מי ינצח בבחירות, אלא בגלל השאלה מי אנחנו נהיה, מה הסיפור שלנו, ומה נראה במראה ביום שאחרי הבחירות. מעולם בהיסטוריה של ישראל השאלה שעומדת על הפרק לא הייתה ברורה יותר. אם אחרי ארבע שנים של ממשלה קיצונית, משיחית, אלימה, מושחתת וכושלת, הציבור הישראלי יבחר שוב בנתניהו לראשות הממשלה, זהו איתות ברור לחברה הישראלית ולקהילה הבינלאומית שישראל כפי שהכרנו אותה כבר לא קיימת עוד, ושישראל החדשה מבוססת על הסיפור והערכים של בן גביר, סמוטריץ׳, החרדים ושאריות הליכוד הפופוליסטי. מהצד השני, אם יתרחש כאן מהפך, כפי שאני מאמין ומקווה שיתרחש, יהיה לנו עוד המון מה לתקן, אבל לפחות נוכל להמשיך להאמין שתיקון הוא אפשרי כי הפלטפורמה הערכית והזהותית, עבורה אני ואחרים סיכנו את חיינו, חינכנו את ילדינו, ופעלנו בכל דרך כדי לקדם, היא עדיין הבסיס עליו מושתתת מדינת ישראל. זו צומת שממנו לרבים מאיתנו יש תחושה שלא תהיה ממנו חזרה. באופן אישי, אני לא ישן כבר חודשים, גם מתוך דאגה עצומה לגורל המקום הזה, אבל גם בניסיונות לא פוסקים לסייע לכל מי שפועל כדי להביא לשינוי המיוחל. קשה לי לתאר במילים כמה תקווה ואפילו שמחה מעוררת בי האפשרות או המחשבה שאייזנקוט, המח״ט שלי לשעבר, עשוי להיות זה שיוביל את ישראל לתיקון. האנושיות, הערכיות, היושרה, והדרך - זה כל מה שהייתי רוצה לראות בראש הממשלה שלי. ועדיין, כדי שהתמונה תהיה שלמה, וכדי שיהיה כאן תיקון אמיתי, לצערי לא אוכל להצביע לו. פשוט כי לצד איזנקוט כראש ממשלה, ב-27.10 ישראל חייבת שיאיר גולן והדמוקרטים יהיו גדולים. הם עמוד האש הערכי שלפני המחנה, הם ישראל הדמוקרטית, היהודית, הבטוחה והשוויונית שאני כל כך רוצה לראות כאן. הם אלו שמבינים וגם אומרים בצורה מפורשת, שאם ישראל לא תהיה מתקדמת, שוויונית, שוחרת שלום, ומוסרית, היא לעולם לא תהיה בטוחה, ולא תוכל לקיים את החזון הבסיסי על בסיסו הוקמה. לשמחתי, העובדה שבישראל אין שום משמעות לגודל המפלגה הגדולה, אלא רק לגודל הגוש, מאפשרת לי פריביליגיה אדירה - להצביע למפלגה שחשוב לי שתוביל את ישראל מבחינה ערכית (הדמוקרטים), ולסמוך עליהם במאה אחוז שיתמכו באיזנקוט, שאני כל כך מאמין בו לראשות הממשלה. כשזה יקרה, כשהסיפור שלנו יחזור להיות שלנו, אני ועוד הרבה אחרים, נוכל לחזור לישון בשקט. טוב, אולי ללילה אחד, כי אחריו נתגייס בכל הכוח לסייע לממשלה החדשה לתקן את המדינה.

עכשיו כשגם מהדורות החדשות מציגות את הנתונים כמו שצריך, ובהנחה שתמונת המנדטים תהיה איפה שהוא באזור של הסקרים כיום (קצת יותר או פחות), הציבור שעומד מאחורי גוש השינוי והתקוה חייב להגיד למנהיגיו בצורה ברורה שלעולם לא נסלח להם אם לא יצליחו בדרך כלשהי לקחת את שבעים המנדטים (פלוס מינוס), שמתנגדים לממשלה הנוראית הנוכחית, ולהקים מהם קואליציה יציבה. פשוט תמצאו את הדרך לעשות את זה. לא מעניין אם זה בתמיכה מבחוץ, ממשלת מיעוט או רוב, יהודים או ערבים, או עם תוספת משורות הקואליציה. אחרי ארבע שנים של מאבק של הציבור ברחובות, בבתי המשפט, בתקשורת, ובכל מקום שאפשר, עכשיו זה פשוט הזמן של מנהיגי הגוש לעשות את העבודה הפוליטית. כשלון מנהיגותי ופוליטי מול מספרים כאלו, יהיה גם אסון לישראל וגם פשוט בלתי נסלח.

יש נזק אדיר במדיניות הממשלה שמובילה לטרור היהודי בשטחים. זה מייצר סכנה בטחונית גדולה לישראל, מערער את שאריות הלגיטימציה שלנו בעולם, ועוד. אבל לפני הכל, ובעיני אולי חשוב יותר מכל דבר אחר, זה פשוט הופך אותנו, את כולנו לדבר שרבים מאיתנו חשים בושה עמוקה להיות חלק ממנו. הדבר הזה, של לקום בבוקר ולהסתכל במראה הישראלית הקולקטיבית, ולראות שם פרצוף כל כך מכוער של השליחים של ממשלת ישראל בשטחים שמכים עד סכנת חיים אשה מבוגרת, שעושה את העבודה העיתונאית שלה בשטח, הוא פשוט בלתי נסלח. הידיעה שהדבר הזה מתקיים כמעט כל יום, לא נעצר על ידי הצבא, ומגובה על ידי הממשלה, הופך את זה לחלק ממי שאנחנו. עבור רבים מאיתנו, פשוט הופך לבלתי אפשרית את החוויה של להרגיש שייכים. זו אולי משימת השינוי הגדולה ביותר של הממשלה החדשה שאני מתפלל שתבוא עלינו לטובה בשבוע הבא.

לנצח בחירות ולהחליף את הממשלה הקיצונית והרעה הזו זה באמת הדבר הכי חשוב בעולם כרגע. ובשביל זה צריך לעשות פשוט כל מה שצריך. ועדיין, אם בדרך לשם נשיל מעצמנו את היכולת הבסיסית להרגיש אמפטיה כלפי קבוצות בחברה שלנו, שהחיים שלהן הם פשוט גהנום כרגע, אז בעצם מה כל זה שווה? כתבתי על זה כמה מילים במאמר היום ב-@N12News mako.co.il/news-columns/2026…