מסיים יום של פגישות ברחבי תל אביב. סחוט גמור. נסיעות שלפני שנתיים בעומס היו 20-25 דקות הפכו ל35-דקות. רמת חיל דרום תל אביב שפעם בעומס היה 45 דקות היום זה כבר שעה ורבע. זה כבר לא "פקקים". תשתיות התחבורה במדינת ישראל קורסות. הפקק ליד הבית שלי, בחיבור של איילון דרום בצומת חולון כבר מתחילים בשש בבוקר. יש כבישים במדינה שאין כבר היתכנות לנסוע בהם. כביש 1, איילון, 4 2 עד נתניה. כמה כסף הולך לפח בעיכובים באספקת סחורה באתרי בנייה ביכולת למצוא עבודה כי פשוט אין דרך להגיע ממקום למקום. כבר אין של שעות. זה או מזעזע או ממש מזעזע. אין איכות חיים. כדורגל באמצע שבוע, חתונה, הדלקת נרות לחג אצל משפחה בעיר אחרת זה פרויקט שדורש פינוי חצי יום. במקום תחביבים ופנאי מעבירים את הזמן בכבישים. כולם עצבניים. מקללים. צורחים. לא נעים לנסוע. הנפש מתערערת. המדינה הרימה ידיים מהאירוע. ביטלו את מס הגודש. אין שום ניסיון כבר לפתרון טכנולוגי והאמת שזה גם לא בטוח שכבר יעזור. ישראל בפיצוץ אוכלוסין שגדל משנה לשנה ועוד ועוד מכוניות והממשלה פשוט לא איכפת לה. ואל תגידו תחבצ. אני נוסע הרבה באוטובוסים וברקל. האוטובוסים לא זזים, תקועים באותם פקקים כמו כולם. נתיבי הנתצ עומדים באוטובוסים על אוטובוסים שתקועים באותם צווארי בקבוק שאף אחד כבר לא מנסה לתקן. הרכבת הבינעירונית תקרוס בקרוב. גם לה יש סף קיבולת. תראו כמה בניינים ממשיכים לבנות סביב תחנת השלום. גם ברכבת לא יהיה איך להגיע. הרכבת הקלה עוד יש בה מקום. זה פתרון חלקי לאזור מסויים. הסגול שבונים זה בכיה לדורות. זה לא רכבת. זה טראם שיזוז לאט לאט לאט. המטרו, הפתרון הגדול יגיע אולי ב2040 ואתם יודעים איך הכל פה נראה ומנוהל. אף אחד בממשלה לא איכפת. מתי בפעם האחרונה מישהו שם יתעניין איפה זה עומד. קרונות לא מצביעות בפריימריז. יהיה, לא יהיה, הם עם הצקאלקה הנהג והשוליים. ובסוף - זה לא בשבת. אף אחד לא ימכור אוטו ויעבור רק לתחבצ כי הוא גוזר על עצמו גזר דין שעמום וחנק בשבת. אין פארק אין קפה אין ים אין כלום. אבל מה איכפת להם. ואנחנו נמשיך להידפק, איכות חיינו תלך ותרד, נצטמצם רק לשכונה לבלוק בלי לצאת מהבית, וכל שנה זה יהיה גרוע יותר, מעיק יותר, מתיש יותר.