אני אצביע ביום שלישי לדמוקרטים. בכל יום אתן סיבה אחת להצביע להם. והיום: החברה הערבית כן כן, אני יודע. הם גיס חמישי. הם רק רוצים להרוג אותנו. רק מחכים להזדמנות לצאת מהבתים ולעשות לנו שבעה באוקטובר מבפנים. אז הבאנו את בן גביר, כדי שלא ירימו את הראש. ומה יצא? ארגוני הפשיעה הרימו את הראש. ההזנחה הרימה את הראש. האפליה והשנאה הרימו את הראש. בישראל סגרגציה כל כך עמוקה בין יהודים לערבים, שכשאנשים מגיעים לבית חולים, לקופת חולים או למשרד ממשלתי, הם מופתעים לגלות כמה ערבים נמצאים שם. עובדים, מנהלים, רופאים, אחיות, אזרחים. בדיוק כמוהם. אז הנה מבזק קצר: בערך אחד מכל חמישה אנשים בישראל הוא ערבי. נכון, סמוטריץ׳ אולי יתקשה עם החשבון כל זמן שאף אחד מהילדים שלו לא ערבי, אבל אני מניח שכל מי שיש לו רבע אונה מתפקדת יבין שאם הוא לא רואה ערבים סביבו, זה לא אומר שהם לא קיימים. זה רק אומר שאנחנו חיים בחברה מופרדת להחריד. ובינתיים, בזמן שאנחנו עסוקים בלהפחיד את עצמנו מערבים, הפשיעה המאורגנת משתלטת על יישובים שלמים. אנשים נרצחים ברחובות, עסקים נסחטים, ילדים גדלים לתוך מציאות של אלימות, והמדינה לא מצליחה לספק להם את הדבר הכי בסיסי שאזרח אמור לקבל: ביטחון אישי. וזה לא נשאר ביישובים הערביים. פשיעה מאורגנת לא נעצרת בגבול המוניציפלי, וההשלכות של הזנחה, עוני, אפליה והיעדר הזדמנויות משפיעות על המדינה כולה. אפשר להמשיך בבידול, בקיטוב ובהעמקת השנאה. אפשר להמשיך להתייחס לחמישית מהאוכלוסייה כאיום שצריך לרסן, במקום כאזרחים שצריך לשרת. ואפשר גם לבחור בדרך אחרת. דרך של שותפות אזרחית אמיתית. של מלחמה נחושה בארגוני הפשיעה, השקעה בחינוך ובתשתיות, שיפור השירותים הציבוריים, יצירת הזדמנויות ושוויון זכויות וחובות. ולא, זו לא תמימות. כי גם אם לא צריך להסכים על כל דבר, כן צריך להבין שחברה משותפת לא בונים באמצעות פחד ושנאה, ושביטחון אמיתי לא משיגים באמצעות הזנחה. שילוב החברה הערבית הוא לא טובה שהיהודים עושים לערבים. זה אינטרס כלכלי, חברתי וביטחוני של מדינת ישראל כולה. וזו בדיוק הסיבה שאני רוצה לראות בשלטון מפלגה יהודית-ציונית שמבינה שהחברה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהמדינה הזאת, ולא בעיה שצריך להסתיר או אויב שצריך להכניע.