בצהריים של השבעה באוקטובר, כשאמרו בחדשות שמוצבים בעוטף נכבשו, לקחתי שני כדורי קלונקס וכמעט התעלפתי. לא הייתי צריך פרשנים שיסבירו לי מה זה אומר. לפני שנים הייתי מ״פ תצפיתניות בגדוד 414. הבנות שהיו שם באותה שבת לא היו החיילות שלי, אבל הכרתי את הגזרה הזו. ידעתי בדיוק מה המשמעות של מוצב שנכבש. ידעתי שיש בפנים תצפיתניות, וידעתי שהן שם בלי נשק להגנה עצמית. בזמנו, תמיד אמרתי לתצפיתניות שלי שהן העיניים של המדינה. האמנתי בזה בכל לבי. ובשבעה באוקטובר, למי שהיו העיניים של כולנו - כיסו את העיניים. החמ״ל בנחל עוז נשרף, תצפיתניות נרצחו ונפלו בשבי, והמכשול שנתניהו כל כך התגאה בו קרס לתוך עצמו כמו תפאורה מקרטון. ועד היום, אף אחד אפילו לא הקים ועדת חקירה שתבדוק איך זה קרה ומי הפקיר אותן שם. מחר אני הולך לקלפי. זה תמיד מקום קצת משונה, קלפי. כיתה בבית ספר עם כיסאות קטנים מדי ופרגוד כחול שנראה כאילו בנו אותו בשיעור מלאכה. אבל מחר אני לא נכנס לשם לבד. אני לוקח אותן איתי. בלב, אני סוחב איתי לתוך הכיתה הזו חמ״ל תצפיות שלם שנשרף. אני אעמוד לבד מאחורי הפרגוד, עם פיסת נייר ומעטפה. זה אקט קטן, כמעט שקט מדי מול הרעש של השתיקה וההפקרה שלהן. הפתק הזה לא יחזיר את מי שהלכה, ולא ייתן להן בדיעבד את הנשק שהיה חסר להן כדי להגן על עצמן באותו בוקר. אבל זו החובה שנשארה לי כמפקד שלהן מפעם, וכאזרח היום. לזכרן, למענן, ולמעננו.