Sharon Gild

טקסט מכונן וחובה של רונן ברגר מהרשת השנייה --------------------- יש לי בן קטוע נפש הוא לא נולד כך. הלוחם הפרטי שלנו פשוט חזר כך ממלחמת חרבות ברזל וזה ממש לא פשוט. בהתחלה קראנו לזה כמו כולם ״הלום קרב״, ״הפציעה השקופה״ ובעוד כמה מכבסות מילים, שלא ממש הטיבו לתאר את אופי וחומרת הפציעה. ואז, בעוד יום אחד לא בהיר ואפילו כהה פלוס פלוס, הבן האהוב הזה שלי שוב מירר מולי בבכי קורע לב על זה שאפילו חבריו למחלקה לא מצליחים להבין מה זו הפציעה הנפשית החמורה הזו ומדוע הוא נאלץ לעזוב אותם, כדי לפחות לנסות להתחיל לטפל בעצמו. ואז פתאום הבנתי שאולי שינוי הטרמינולוגיה יכול לעזור מעט לו ולהם להסביר מה קרה לו. לו ולרבים אחרים. אז יש לי בן קטוע נפש כמו חיילים ומפקדים קטועי גפיים בהמוניהם מהמלחמה הארורה הזו, גם הבן שלי חזר או לא חזר עדיין מהמלחמה הזו כשהוא קטוע איבר. קטוע נפש. כן, הוא לא השאיר שם בשדה הקרב או על שולחן הניתוחים יד או עין או רגל, אבל הוא השאיר שם חלק מהנפש המדהימה והרגישה הזו שלו. כנראה החלק שאחראי על השינה הטובה, על שלוות הנפש, על הרוח האופטימית, על תגובות רציונליות במצבי קיצון. יש לי בן קטוע נפש ואולי כשהוא סופסוף יגדיר את עצמו כך בפני אחרים, אז אנשים יבינו סופסוף טוב יותר מה הוא השאיר שם בעזה, כשראה וחווה חברים מתים או מתאבדים, כשהדי הפיצוצים הנוראיים הפכו לפלייליסט הלילות שלו, וכשרץ כהרגלו ראשון לפני חבריו כדי ״לספוג במקומם ת׳קליע״ כמו שהיטיב לכתוב ולשיר חנן בן-ארי הנפלא. יש לי בן קטוע נפש ולפני שבוע בערך, אחרי עוד לילה מסוייט וקשה מנשוא, שוב הגיעה ממנו שיחה קורעת לב. אני רואה את השם שלו על מסך הסלולרי והלב כבר מתכווץ, מחכה לחטוף עוד חבטה עזה ומטלטלת, ואני ממלמל בחשש: ״בוקר טוב שלו אהוב שלי, איך עבר הלילה שלך״? ואני שומע שהוא כבר נמצא בנסיעה והוא עונה לי בבכי: ״אבא, שוב היה לי חרא של לילה ומתחשק לי להיכנס באיזו משאית״. ואני, שוב נאלץ להתמודד עם המשפט הנורא הזה בדרך היחידה שלמדתי שעוד איכשהו נותנת עבודה במצבים הללו. בהומור. ״לוי, הכל אצלך חייב להיות בגדול?! למה ישר משאית, למה?! מה רע באיזו קנגו ישנה?!״ כך אני מנסה להסיח את דעתו מעוד רעיון מטומטם שלו איך לסיים עם הסבל הזה שלו פעם אחת ולתמיד. יש לי בן קטוע נפש ואני מקווה שככל שיחלוף הזמן הוא יבין שהמזכרת ה״נחמדה״ הזו שהוא הביא מהמלחמה לא הולכת כנראה לשום מקום וזו צלקת מכוערת שנותרה על הנפש היפהפיה הזו שלו. ושככל שיחלוף הזמן היא תציק לו פחות ותבקר אותו פחות בלילות ושהוא צריך להפסיק לנסות להתעלם ממנה או לגרש אותה אלא ההיפך. לחבק אותה. לחבק ולומר לה: ״את כאן. אני מבין את זה. לא הזמנתי אותך אבל את כאן לתמיד. לא את ביקשת אותי ואני בוודאי לא ביקשתי אותך אבל אנחנו נלמד להסתדר איכשהו אחד עם השניה. את תתני לי לישון בלילות ולהתנהל סביר פלוס ואני מבטיח שלא לנסות לגרש אותך במקלות. ודרך אגב, זה ממש בסדר אם תקפצי לבקר אותי רק פעם ב... כי אני ממש לא מתגעגע״. יש לנו בן קטוע נפש ואשתי ואני חולים לו על התחת. הוא יפה מבפנים ומבחוץ, אפילו עם הצלקת. הוא מנהיג, הוא חכם, הוא מבריק, הוא רגיש, הוא עמוק, הוא חבר, הוא משתף, הוא יצירתי, הוא שאפתן, הוא איש חומל ואיש חסד. יש לו אינטיליגנציה רגשית בשמיים והוא באמת כל מה שרק יכולנו לבקש כהורים. הא, והוא קטוע נפש. ויש רבים כמותו. רבים מדי. וכל מה שנותר לנו זה לנסות להבין מה קרה להם ומה עובר עליהם, ולהתפלל שהמדינה והארץ הזו ומנהיגיה, זו שזבת חלב ודבש ודם ויסורים על מלא, תהיה ראויה סופסוף לו ולחבריו. אלו ששילמו, משלמים ועוד ישלמו מחיר יקר כל כך למענה ולמעננו. אז כן, יש לנו בן קטוע נפש. ואנחנו אוהבים אותו אהבת נפש❤️❤️ אני מאודדדד מבקש לשתף וכמה שיותר, כדי שנוכל אולי להיות פה להרבה אנשים שצועקים מבפנים, אבל קולם לא נשמע ולתת לפציעה שלהם שם חדש, אולי מדויק יותר ומובן יותר💪💪💪🙏