OBGYN Dr. Tweet my own mind. Independent thinker. Support free choice. Respect all opinions that are non violent. Love my work. Vegan.
Joined March 2020
- Tweets5K
- Following549
- Followers5.9K
- Likes11.8K
Rotem Inbar retweeted
We will all soon know what it feels like to be Jewish. In France, they already do.
It will be our just deserts for having abandoned the Jews, ignored their warnings, turned against them, and even marched alongside their oppressors.
For three years, you useful idiots have been parading Palestinian flags, sporting keffiyehs, screaming “From the River to the Sea”, and recognizing a fictitious Palestinian state as a reward for Hamas’s October 7 massacre (looking at you, @EmmanuelMacron). You have boycotted the only Jewish state in the world, vilified the Jewish people’s right to self-determination (aka “Zionism”), and spread the “Gaza genocide” blood libel.
Did you really think that if you fed the crocodile enough Jewish flesh, it would eventually be satiated? All you have done is embolden the monster and whet its appetite.
So you were worried about “colonization”? Look around. The only thing being colonized here are our own Western cities. The Palestinian flag has become a victory banner, proudly waved amid the ruins of looted and vandalized historic buildings—a symbol of hatred for our civilization and everything it stands for.
It never ends with the Jews.
התרגשתי נורא.
רות אפרון 🎙️
״זה סיפור על מחלקה שאימצה ילד.
וזה הולך ככה:
אחרי אימון, יחידת מילואים שיחקה כדורגל במושב הקטנטן שפונה מתושביו, ליד הגבול. וכשהכדור התגלגל החוצה מהמגרש, ילד אחד בעט אותו חזרה פנימה. זה שבכלל היה שם ילד זה מפתיע, כי אין עכשיו ילדים במושב.
אבל אמא ואבא של הילד לא התפנו, ואיתם עוד כמה מבוגרים שהיו חייבים להישאר ביישוב לשמור או לעבוד. והילד, שנשאר בלי חברים, ובלי כיתה, ובלי בית ספר וחוגים, ובלי אחים ואחיות, רק הוא ואמא ואבא שלו - מאז השבעה באוקטובר לא ממש רצה לצאת מהחדר שלו, ובטח שלא לשחק בחוץ. אבל כשהחיילים שאלו אם הוא נכנס לשחק איתם או מה, כל זה השתנה.
כי למחרת הילד הכריח את אמא שלו להעיר אותו מוקדם למסדר הבוקר של החיילים לפני שהם יוצאים לפעילות, ובגלל שהוא פשוט עמד שם הם כבר נתנו לו מספר ברזל. וכשכולם אמרו בקול בס את המספרים שלהם, אז פתאום הם שמעו קול ציפציף צועק "שתים עשרה!" ברצינות גמורה ובול בטיימינג.
ובגלל שהיה לו מספר כבר נתנו לו אחריות: לשים לב לתיק הציוד הרפואי, שאף אחד לא ישכח אותו, כן? והחיילים ככה קרצו אחד לשני וחייכו. אבל בגלל שהילד לא זז מהתיק (אחריות זה אחריות), הפרמדיק כבר הראה לו מה יש בפנים, ואיך המכשיר הזה עובד, ולמה ההוא חשוב. והילד כבר נשאר למפגש תיאום עם צוות עוקץ.
ואחרי שכולם שאלו את השאלות הצבאיות שלהם הילד הצביע. ואמרו לו כן ילד, יש'ך שאלה? והילד אמר כן. ואמרו מה השאלה. והוא אמר "מותר ללטף את הכלב?" וכל החיילים צחקו ואני די בטוחה שגם הכלבים.
ומאז כל בוקר הילד מתייצב לאימון הכושר של המחלקה וכל ערב מגיע לארוחת הערב שהמבוגרים במושב מרימים לחיילים בלארג'יות מוגזמת, למרות שהחיילים מוחים שיש להם כל מה שהם צריכים. ולפני שמישהו בכלל שם לב נכנסו אלה לחיים של אלה, החיילים והאזרחים, בני המקום והזרים. אוכלים ביחד ושרים ביחד ומתפללים ביחד ומגינים ביחד על מה שנשאר.
לפני כמה ימים, בטקס חגיגי, המחלקה העניקה לילד את סמל היחידה. ואת התמונה הזאת הבן שלי שלח לי. וכל מה שיכולתי לראות זה שהילד, שקוראים לו עידו, א' מתוק שאין דברים כאלה וב' דומה שתי טיפות מים לבן שלי כשהיה בגילו. כולל השילוב הזה בין פליאה לנחישות שרואים לו בפנים, הגפיים הגרומות והארוכות, השיער הארוך שהייתי מספרת עקום, כי הוא לא היה יושב יותר משתי דקות על כיסא.
אחרי עוד קבלת שבת משותפת של הקהילה החדשה המוזרה שקמה במושב הנטוש, אמא של עידו השכיבה אותו לישון ואמרה לו שיום אחד המלחמה תיגמר והחיילים ילכו הביתה ושהוא צריך להתכונן לזה. ועידו אמר מה נראה לך, אני יודע את זה לבד. אבל ממש לפני שהוא נרדם הוא אמר שלמרות שהוא יודע שלא, הוא ממש היה רוצה שהם יישארו פה לתמיד.
אני יודעת שזה נשמע כמו סיפור על מחלקה שאימצה ילד, ככה גם אני חשבתי בהתחלה. אבל זה לא. זה סיפור על ילד שאימץ מחלקה. וכל יום הוא מזכיר לאבות ולאחים הגדולים ולאחיות הגדולות ביחידה מי הם, בשביל מי הם נלחמים ולמי הם מתגעגעים.
אני די בטוחה שבימים רגילים הייתי חושבת מה קשור ילד לצבא, שזה לא צריך להיות ככה. אבל אלה לא ימים רגילים. גאולה מגיעה מהאנשים הכי לא צפויים, שתדעו.
ותודה ל-י' אמא של עידו שהרשתה לי לכתוב על הבן המופלא שלה.״
ביבי נתניהו מטיף על אחדות, על לחכות עם הביקורת ליום שאחרי, אבל ממנו- זה פשוט חזק. בן אדם שחי ונושם כדי להאשים אחרים ולחפש למלט את עצמו מאחריות. בושה וחרפה.
אתה הנהגת את המדינה הזו כמעט 15 שנה.
אתה אחראי לא רק על קצירת ההצלחות, אלא גם על הכשלונות.
תחתיך ארעה שואה לעם היהודי בארצו.
יש פה מספר אחראים, ויש פה שורת כשלים, הן בטווח הארוך (מדיניות, מודיעין) והן בטווח המיידי (ניוד הכוחות, ומה שהיה ממש בלילה שלפני), אבל ראש הממשלה הוא מעל כולם.
נתניהו, את מה שהיית אומר לכל ראש ממשלה אחר שזה היה קורה תחתיו- אמור היום לעצמך.
ומספיק, מספיק לחפש אשמים. בטח שמקרב החיילים המסורים מכל קשת המפה הפוליטית.
ואם אתה ממש רוצה לחפש- לך למראה.
מביש. חטופים שנמצאים בעזה, אזרחים שפונו מבתיהם, חיילים שנלחמים - וראש הממשלה נתניהו מתעסק ביום שאחרי.
מוריה אסרף וולברג פירסמה הערב כי ראש הממשלה סבור כי יהיה צורך לבחון את "הקשר בין גילויי סרבנות למהלכים ולמוטיבציה של סינוואר".
שוב התנצלות? שוב טעיתי? זה מביש ופוגע במדינה. תפסיק עם הפוליטיקה בזמן מלחמה!
זה רק אני, או שציוץ האשמת מערכת הביטחון והכחשת האחריות הלילי של נתניהו לקוח היישר מסיום נאומו בארץ נהדרת?!
(בשיחה הטלפונית עם מיאמי וייס…😃)
מריאנו זה אתה צייצת?!
Rotem Inbar retweeted
אני מתקשה עדיין לעכל את מה שראיתי היום.
הייתי בפגישה ואז המקור הציע שאצפה בקטע אחד מהסרט של דוצ.
מה שאראה שם לא אשכח כל ימיי.
מה שמזעזע ונורא זה לא המראות, אלא החוויה האנושית הקשה ביותר של יתמות, של הלם, של חסד בין ילדים שיכלו להיות אני או אתה, שלי או שלך, אל מול הרשע המוחלט, שניגש למקרר ולוקח לעצמו קוקה קולה.
יש לנו נטייה כבני אדם לעבור הלאה, לנרמל את הזוועה, להגיד ״זה לא יאמן״ אבל להאמין. כי אנחנו סתגלנים.
היום הבנתי פעם ראשונה דרך הלב את מה ששנים לא הבנתי בראש: איך מצד אחד כתוב למחות את זכר עמלק, ומצד שני: לא תשכח.
שלא נשכח למחות אותם. זה הדבר היחיד החשוב כרגע.
לא, זה מעולם לא היה פחד שלי נשמה.
אבל היום כולנו מבינים מה זה באמת פחד קיומי. מה זו סכנת חיים. למה באמת דרושים תקציבי עתק, למה באמת צריך מודיעין ושב״כ (ולא, לא כדי לאכן משתעלים בסופר), וכמה חשוב שאנחנו מאוחדים ולא מסיתים אותנו זה נגד זה.
בקיצור, כל אותם דברים שחלקנו ראו נכוחה גם תוך כדי.
אז תשתעלו עלי חופשי.
רק תשמרו על עצמכם, ותהיו טובים ונדיבים זה לזה, כי זו הדרך היחידה שנוכל לקרוע לחמאס את הצורה (שישרפו באש הגיהנום לנצח, אמן), לשקם את עצמינו ולבנות מחדש טוב יותר.
אריאל זוהר … הילד שלא יוצא לכולנו מהראש💔
כבר לא נותרו דמעות…
מבינה אותך מאוד.
ולטיפול שלי קוראים יוגה. כל יום.
ולא רגוע או עדין או מדיטציה.
להיפך.
להתאמץ, להזיע הכל החוצה, להרגיש את הגוף.
עושה פלאים, והמתנה הכי גדולה שאני יכולה להמליץ עליה לכל אחד. במיוחד עכשיו.
חזרתי שלשום לטיפול.
טיפול פסיכולוגי.
חשבתי, שכל עוד המלחמה מתנהלת ואני עובד, אז אין באמת צורך. הכל בסדר.
אבל בכל לילה, כשהחושך יורד - אני מתפרק.
ובכל לילה שעובר זה מחמיר.
ביומיים האחרונים סיוט. נרדם לשעה, ואז מתעורר מחלום רע עם התקף חרדה נוראי.
סיוט שהיה המציאות של מאות מהחברות והחברים שלי בשבת שעברה. סיפורים ששמעתי ומשתלטים עלי.
קם מזיע, מבועת.
ואז שעה ארוכה שהכל שחור ואתה מרגיש סגור בתוך ארבע קירות ולא מצליח לברוח החוצה.
תחושה שזה הסוף. סוף העולם.
וזה לא משהו חדש עבורי. התקפי חרדה - זה משהו שאני מתמודד אתם כבר 5 שנים.
בדרך כלל אני מנצח אותם.
אבל הפעם לא מצליח להתמודד.
אפילו פרק של חברים ( הסדרה שאני הכי אוהב, הבריחה שלי מההתקף) לא עוזר.
הוא מנצח אותי. ההתקף.
ושלשום, החלטתי שזהו- חזרתי לדבר
עם איש מקצוע וזה עושה פלאים.
פירקנו ביחד את יום שבת השחור.
את הפחד שלנו,
שלי, של הילדים שלי ושל אשתי שיושבים בממד.
את ההודעות שקיבלתי מהחברים ששומעים את המחבלים בתוך הבית וזועקים לעזרה,
את אלה שהצלחתי לכוון אליהם כוחות ושרדו,
ואת אלה שלא - והם כבר לא אתנו.
חברות וחברים שאני מרגיש כבר 12 יום,
שיש לי חלק בזה שהם לא שרדו.
פירקנו ביחד את השעות הראשונות,
ממטחי הרקטות שהקפיצו אותי מהמיטה ועד שיחת הטלפון שבמהלכה אתה מבין בפעם הראשונה שהמחבלים כובשים לך את העוטף שלך.
וגם את הרגעים שאני עוצר לרגע את השידור כדי לאסוף מידע ואז אילת אשתי באה לדרוש בשלומי
ואני מתפרק. בוכה כמו ילד.
חסר אונים.
יודע שהאנשים שדיברתי אתם לפני רגע,
לא ישרדו ואין לך מה לעשות.
מתקשר לאנשי ביטחון שאני מכיר, לפראמדיקים של מדא, לגורמים הכי בכירים במערכת וכולם, כולנו
חסרי אונים.
פירקנו את זה יחד.
ואחרי זה אני שוב עומד על הרגליים.
חזק יותר (אבל מת מפחד מהלילה).
ואני משתף עכשיו כי אני שומע שתושבים בעוטף, גברים, נשים וילדים, מתביישים ללכת לטיפול.
אל תתביישו.
זה מציל חיים.
זה יציל אתכם ויציל את הילדים שלכם.
ככה אתם תדעו לתווך להם את הזוועות שחווינו כאן.
ותעזרו להם לעמוד על הרגליים.
תפרקו את מה שיושב לכם על הלב.
תפרקו את מה שחוויתם באותו יום נורא.
תתפרקו.
המטפלים והמטפלות הם המלאכים והמלאכיות שהצילו אותי בעבר
והם גם יצילו אתכם💔
לכו לטיפול.
חשוב (ומאוד קשה) לקרוא (ולתרגם) את השרשור המזוויע של העיתונאי הצרפתי הזה, שהיה במכון הפתולוגי כאשר נערמו בו הגופות מהטבח שבוצע על ידי תתי, מפלצות האדם של החמאס.
חבר כנסת בישראל יושב בבית קפה בעוד חיילינו מנהלים קרבות גבורה, מעל 1200 אזרחים נטבחו, ושאר המדינה מתגייסת להתנדב ולסייע ככל שניתן. בתגובה לבחורה שמציגה לו שאלות קשות כשהיא בדמעות, חבריו תתי האנוש צועקים לה ׳את זבל, את זבל׳. בושה למדינה שאלה מנהיגיה.
הילדים שלנו בעזה, ביטן בקפה בתל אביב, בטח הוגה עוד קמפיין הסברה חשאי לדיסטל.
אני מקווה שכולם מבינים שאין אף אחד עם הידיים על ההגה במדינה הזו הפקרנו את גורלנו וגורל ילדינו בידי נוכלים.
הציפייה שיהיה פה מישהו אחראי עם טיפת יושרה וכבוד לתפקידו היא פנטזיה שלנו, הם שם בשביל להיבחר שוב ולעשות ככל הניתן כדי להיבחר שוב אח"כ.
כדי להיות הוגן מצרף פה רשימה של רפורמות שנגעו בחיים של כולנו שעליהן חתום ביטן:
1.
היא לא יוצאת לי מהראש.
יהי זכרה של הבחורה המדהימה הזו ברוך.
💔🇮🇱
עמית מן ז"ל (22), פראמדיקית מד"א, תושבת קיבוץ בארי, נרצחה ביום שבת ביריות כאשר טיפלה בפצועים שהגיעו אל המרפאה בישוב בארי בו התגוררה במהלך מתקפת הפתע של חמאס על דרום הארץ. עמית הייתה לכודה במרפאת הקיבוץ יחד עם פצועים והרוגים במשך שעות רבות כשהמחבלים ניסו לפרוץ אל המרפאה. היא נטמנה בבית העלמין בנתיבות בליווי בני משפחה ומאות מחבריה
Rotem Inbar retweeted
קחו כמה דקות ותקראו את הטקסט הזה.
מפקד אוגדת הצנחנים והקומנדו המובחרת 98 של צה״ל, תא״ל דן גולדפוס, מתאר בדברים קשים ומטלטלים את ניהול המלחמה בעזה בשעות הראשונות של הלחימה.
הטקסט המלא בשרשור >>
עוד יום בחדר לידה, גם במהלך כל השבת הייתי שם. בתוך כל העצב, הכאב, הזעם, התסכול, שברון הלב- זה המקום למצוא בו רגעים קטנים של נחמה ואושר. להיות ברגע שתינוקות מצטרפים לעולם, לעזור ליולדות להפוך לאמא בפעם הראשונה או שוב, להרגיש כוח של משהו חדש, שלא מחליף, אבל ממלא כל פעם קצת את החלל העצום שנפער כאן. הרגעים היחידים מאז שבת בבוקר שבהם אני קצת יכולה להתנתק.
ברור יש להם נסיבות מקלות, היו עסוקים עד מעל הראש ברפורמה המשפטית שהיא ללא ספק בעיה סופר דחופה, חוק ההשתמטות מגיוס, ואבטחת הסוכה של סוכות בחווארה. לא מבינה איפה היה להם גם מקום להתייחס לאיום מעזה? מה כבר יכול להיות, פרעות ופוגרום? מלחמה? גם את הרמטכ״ל שלנו ביבי לא רצה לפגוש אז לבזבז זמן על מודיעין מצרי? אחרי הכל זה רק ניהול נכון של סדרי עדיפויות
