צליל לידרור Tslil Lidror

תומר נאור כנראה שזו הטרגדיה הכי גדולה שלנו לקראת הבחירות הקרובות. בשבוע שעבר דיברתי עם חבר מאוד קרוב מהתיכון. איש עסקים, תואר שני בכלכלה, עושה חיל בעסקיו, אדם חושב ונבון. "גבר, מבחינתי הליכוד זה פח אשפה, השרים שם זו התחתית של התחתית, אני לא סובל אותם", הוא אמר, והמשיך: "אבל האופציה הנגדית זו ממשלת שמאל שתחבור למפלגות שיש להן אידיאולוגיה חמאסית וביחד הן יקימו מדינה פלסטינית". לא אלאה אתכם בכל השיחה, אבל לא משנה כמה ניסיתי להסביר, בצורה מושכלת, מוכחת ומבוססת, ששתי הנחות היסוד שלו בעייתיות (בלשון המעטה), זה לא עזר. האיש נעול על מנטרה שלפיה כל ממשלה אחרת שתקום פה תהיה ממשלה שתכניס את "האחים המוסלמים" לממשלה ותקים מדינה פלסטינית. ניסיתי לשנות גישה. שאלתי אותו מה דעתו על זה שכמעט בכל תחום שנוגע לחיים שלו, המצב היום גרוע יותר מאשר לפני ארבע שנים. החינוך שהילדים שלו מקבלים, התשתיות, הפקקים האיומים, מערכת הבריאות הציבורית, הביטחון האישי, הפשיעה המשתוללת, הקטל בדרכים. כמעט בכל מקום שמסתכלים, המדינה הולכת אחורה. "אתה צודק אחי, אבל תבין שממשלת שמאל זו סכנה קיומית למדינת ישראל". ואז הבנתי שזו הטרגדיה של כולנו, והיא כפולה. כי בואו, בבסיס? אני מבין את ההיגיון שלו. אם הייתי באמת מאמין שהחלפת הממשלה תביא לחיסולה של מדינת ישראל, כנראה שגם אני הייתי מוכן לספוג עוד כמה שנים של ממשלה כושלת, פקקים, שירותים ציבוריים גרועים וכל היתר. אלא שהאיום הזה, שמוצג לו כעובדה מוגמרת, פשוט לא מבוסס. וזו הטרגדיה הראשונה. הצליחו לשכנע ציבור עצום שהדרך היחידה להציל את מדינת ישראל היא להמשיך להצביע למי שמדרדר אותה. שאפשר וצריך להשלים עם מדינה שהופכת לאט לאט למדינה נחשלת, עם תשתיות ושירותים ציבוריים של עולם שלישי, כי האלטרנטיבה היא כביכול סכנה קיומית. והטרגדיה השנייה חמורה לא פחות. בממשלה הנוכחית יושבים כמה מהשרים הגרועים ביותר שידעה המדינה, שר שר במשרדו. והם יודעים שהם יכולים להמשיך להיות גרועים, למנות מקורבים, לזלזל באנשי המקצוע, לקדם אינטרסים אישיים על פני האינטרס הציבורי, ולא לקחת על כך שום אחריות. כי למה להם בעצם? אם הציבור שלהם ימשיך להצביע להם גם כשהוא יודע שהם כושלים, ומודה בכך בפה מלא, רק משום ששכנעו אותו שהחלופה מסוכנת יותר, איזה תמריץ יש להם להיות טובים יותר? יש פה אבדן דרך מוחלט. בדמוקרטיה, אחת הדרכים המרכזיות שלנו להבטיח שהשלטון יעבוד בשבילנו היא האפשרות להחליף אותו כשהוא נכשל. אבל מה קורה כשהשלטון כבר לא צריך להוכיח שהוא טוב כדי להיבחר מחדש? כשמספיק לו לשכנע שהאפשרות האחרת מפחידה יותר? זה בדיוק מה שקמפיין ההפחדה של השנים האחרונות הצליח לעשות. הוא הפך את הפחד מפני איזו ממשלת שמאל דמיונית, עם האחים המוסלמים ומדינה פלסטינית מעבר לפינה, לחזק יותר מכל שאיפה שתהיה פה מדינה מתוקנת, עם שירותים ציבוריים טובים, עם ממשלה שעובדת בשביל האזרחים שלה, וכזו שחוץ ממלחמת קיום והישרדות יומיומית יהיה גם נעים לחיות בה. והטרגדיה הזו, של אותו חבר יקר שלי שמן הסתם קורא עכשיו את הפוסט הזה ואולי גם יבוא להגיב פה בעוד רגע, עלולה להיות הטרגדיה שתכריע את הבחירות הקרובות. כי בסוף, השאלה היא כמה מאיתנו ילכו לקלפי מתוך תקווה לעתיד טוב יותר, וכמה ילכו עם פחד בעיניים מאיזו נבואת זעם שקמפיינרים מעולים מוכרים להם בצורה מדויקת להחריד. ואני רוצה להבהיר משהו. אני לא מצפה מהחבר שלי, או מאף איש ימין אחר, להפוך פתאום לאיש שמאל. אני לא מבקש ממנו לוותר על תפיסת העולם שלו, על העמדות המדיניות שלו או על החששות הביטחוניים שלו. אני פשוט מסרב לקבל את התפיסה שלפיה הדרך היחידה לשמור על המדינה הזו היא להמשיך לתת את המפתחות שלה לאנשים שמוכיחים לנו פעם אחר פעם עד כמה הם לא ראויים להחזיק בהם. אני איש אופטימי מטבעי, אבל השיחה הזו ערערה אותי. מודה. כי אם גם אנשים כמו החבר שלי, שמבינים היטב עד כמה הממשלה הזו גרועה, משוכנעים שאין לנו ברירה אלא להמשיך איתה, אז יש לנו בעיה גדולה בהרבה מזו שחשבתי. ועדיין, אני מסרב להאמין שזה כל מה שאנחנו מסוגלים לדרוש מהמדינה שלנו. אני בוחר להאמין שברגע האמת, מרבית האזרחים במדינה הזו רוצים יותר, הרבה יותר, מהעולב שקיבלנו בשנים האחרונות. אני מאמין.