Pinned Tweet
אתמול התחשק לי קורנפלקס עם חלב והיה חסר לי החלב, וגם הקורנפלקס, אז קפצתי לקנות.
כשיצאתי מהסופר עם השלל, רעב ונרגש, יצאה ממנו בדיוק גם בחורה עם קוקו מבולגן, חולצה של איזו להקה משנות ה-90 שאף אחד לא מכיר, ו-5 שקיות שהיו מלאות בעיקר בעגבניות.
״אוי שיט״, היא אמרה לפתע ופשוט >>
יום רביעי בלילה, בר גנרי בדיזינגוף.
בחור מבוגר עם משקפיים, ז׳קט עור שחור ויצר מיני מעט מופרז ניגש לבחורה שיושבת לבדה.
״שלום לך״, הוא אמר לה וחייך.
״אנחנו מכירים?״, היא שאלה מבלי להרים את הראש מהטלפון.
״אני ג׳נסן הואנג״, הוא ענה, ״הייתי מנכ״ל של חברת שבבים גדולה״.
״וואלה״, היא ענתה לו בזלזול. עוד הייטקיסט מתלהב, חשבה לעצמה, עוד רגע בטח יספר גם על התן ביס המסריח שלו.
״וואלה וואלה דוב קואלה״, הוא מצא את עצמו אומר משום מה. שנים בעמדות כוח אמנם חידדו את היכולת שלו לשוחח על מעבדים גרפיים, אך גם ניוונו באופן דרמטי את כישורי הפלרטוט שלו.
״מה?״, היא שאלה בפרצוף נגעל.
״לא משנה״, הוא ניסה להתאושש. ״ומה את עושה בחיים?״.
״מדריכת פילאטיס מכשירים בגן חובה״, היא ענתה בחוסר חשק.
״שליחות״, הוא החמיא למשלח ידה. יופי, חשב לעצמו והתרגש, אני אוהב אותן בתחום הבריאות. ״ותגידי, אפשר להזמין אותך לאיזה דרינק?״.
״טוב יאללה שחרר אותי סבאל׳ה״, היא הסלימה את השיח בפתאומיות, כנראה מיצתה אותו. ״מה נפלת עליי?״.
״סליחה״, הוא נבהל והסתובב. הוא יצא מהבר והתחיל לצעוד לבדו ברחוב.
״זה לא עבד המשפט הזה שלך״, הוא כתב בזעם לצ׳אט, ״נפנפה אותי״.
״בצדק״, הצ׳אט התחצף באופן מפתיע, ״נהיית קצת אובססיבי נשמה. לך הביתה, תרים איזה פיצה פיתה, תירגע קצת״.
״סתום סתום תפה״, הוא ענה לו וסגר את הטלפון בעצבים.
סעמק, הוא חשב לעצמו, ידעתי שזה רעיון רע כל ה-AI הזה.
אתם גוללים במיטה עכשיו. אתם עייפים.
לא כל ציוץ אתם תקראו בשעת לילה מאוחרת כזו, אתם בוחרים את התוכן שלכם בקפידה.
אתם מקווים שההחלטה לקרוא דווקא את הציוץ הזה תשתלם לכם. אתם מנסים לשמור על אופטימיות, אבל אתם קולטים שאתם כבר כמעט חצי דקה לתוך הציוץ ועוד לא קרה בו כלום.
אתם מקווים שזה ישתנה. אתם מרגישים בבטן שזה לא, אבל אתם כבר לא תעצרו עכשיו. הגעתם רחוק מדי בציוץ בשביל להפסיק. העלות השקועה עשתה את שלה, ואתם שבויים שלו כבר.
אין שום דבר שאכתוב בשלב זה שיגרום לכם להפסיק לקרוא אותו. מצאתם את עצמכם מתמכרים לציוץ באחת בלילה. אתם אשכרה לא יכולים בלעדיו. אם לא הוא כבר מזמן הייתם הולכים לישון.
מתי זה ייגמר, אתם שואלים את עצמכם על סף דמעות, מתי הפסיכופת הזה יפסיק לכתוב?
אני יושב בבית קפה בפריז, בשולחן קטן על המדרכה, שותה קפה ואוכל קרואסון חמאה.
כולם לבושים יפה לידי, והשמש מלטפת, כשלפתע חבורה של פורעים מגיעה אליי.
״תן לנו את כל מה שיש לך״, אחד מהם אמר לי, מתחיל לבזוז אותי באופן רשמי, ״קדימה״.
נבהלתי מאוד ומיד התחלתי למלא את הדרישה שלו. הגשתי לו את הטלפון שלי, את הארנק ואת משקפי השמש. אפילו את הספר שלי שהיה מונח על השולחן נתתי לו, למרות שנשארו לי עוד 15 עמודים כדי לסיים אותו.
״למה עצרת?״, הוא אסף את השלל אבל המשיך לעמוד מעליי בצורה מאיימת, ״אמרתי את הכל״.
״אין לי עוד מה לתת״, הרמתי ידיים בחוסר אונים, מראה לו שאין לי שום ציוד נוסף להעביר לו.
״ומה עם זכרונות?״, הוא אמר פתאום, ״אתה רוצה לומר לי שאין לך זכרונות יקרי ערך?״.
״מה?״, עניתי לו מבולבל, לא ידעתי שהם בוזזים גם את זה, ״אתה רוצה אותם?״.
״אתה עושה ממני צחוק?״, הוא הגיב בקול רם ותקיף, ״ברור שאני רוצה. יאללה תתחיל להוציא הכל. ילדות, הורים, סבא וסבתא, אהבה ראשונה, טיולים. הכל״.
הבטתי בו בחוסר אונים. הוא נראה היה מאיים, ורציתי לצאת מהסיטואציה הזו בחיים, אז בלית ברירה התחלתי לעשות כרצונו.
תחילה נתתי לו את הזיכרון של הפעם ההיא שנסענו המשפחה לצפון כשהייתי בן חמש, ושעצרנו בדרך בבית קפה לשתות שוקו חם בזמן שירד גשם בחוץ.
אחר כך הבאתי לו את הזיכרון שלי שוכב על הרצפה הקרירה בבית של סבתא בגיל עשר, בקיץ, עם קרטיב ביד.
גם את שער הניצחון הדרמטי שהבקעתי בכיתה ז׳ בהפסקה בבית הספר נתתי לו. את הנשיקה הראשונה עם נועה באוהל בטיול השנתי, את הנסיעה עם החברים לאילת בתיכון, את הטרק ההוא בטיול אחרי הצבא. הכל.
את כל הזכרונות הכי יוקרתיים שלי נתתי לו, אחד אחרי השני, עד שלבסוף הם נגמרו לי. הוא הכניס אותם בשביעות רצון לשקית, וחייך לעצמו, ובדיוק אחד הפורעים מהחבורה שלו ניגש אליו.
״בוא איתי״, הוא אמר לפורע שלי, ״מצאנו חנות יוקרה מטורפת בהמשך הרחוב. רבע שעה שם ואנחנו עשירים״.
״נראה לי שאוותר״, הפורע חייך וענה לו בעודו מחזיק חזק את השלל בשתי ידיים. ״לא צריך להיות חזירים״.
הוא הנהן לעברי ולעבר חברו המופתע, קד קידה והלך משם.
הסדרתי את הנשימה במשך כמה דקות, ואז לפתע ראיתי את הספר שלי נח לו על השולחן. מסתבר שהפורע השאיר לי אותו בלי ששמתי לב.
לקחתי שלוק מהקפה, ביס מהקרואסון וחזרתי לקרוא את 15 העמודים שנותרו לי. מעניין איך הוא יסתיים.
אני מקווה שטוב, חשבתי לעצמי. בכל זאת, זה עומד להיות הזיכרון הראשון שלי.
הולך ברחוב ורואה איזה שניים הולכים לידי ומדברים.
״הלילה טראמפ משרמט אותם״, אחד אמר לשני, ״אני מרגיש את זה בדם שלי״.
״איך שהבורסה נסגרת מתחילה החגיגה״, השני יישר איתו קו, ״זרקתי 50k על נפט ממונף״.
״ברכה״, הראשון פרגן לו על התעוזה בזמן שאני מגביר קצב כדי להתקרב למרחב מוגן. מפחיד הידע של בני ארבע בימינו.
״כמה טחינה לשים לך אבאל׳ה?״.
ככה התחיל הסיפור הקצר שצייצתי היום. פרסמתי אותו, נשכבתי מבסוט על הספה עם נקטרינה, ואחרי כמה דקות נכנסתי לראות מה העוקבים היקרים שלי חושבים עליו.
״האו מאץ׳ טהיני טו פוט, פאדרל׳ה?״, הופיע במקום הציוץ שלי. צרחתי מרוב בהלה, ומיותר לציין שהנקטרינה נפלה לי על הרצפה.
מה זה, אמרתי לעצמי, מי תרגם לי את הסיפור. אחוז אימה ניגשתי לשירות הלקוחות.
״היי״, פניתי אליהם בנימוס האופייני לי, ״פרסמתי מקודם ציוץ שהתחיל עם אבאל׳ה, והוא לא מופיע לי״.
״כן ראיתי״, הנציג ענה לי בשלוות נפש, ״פאדרל׳ה. מעולה, נקרעתי״.
״מה?״, אמרתי לו בהלם, ״לא פאדרל׳ה. אבאל׳ה. זה אמור להיות ישראלי, עממי. לתת תחושה חמימה בלב״.
״עזוב אותך עממי״, הוא גער בי פתאום משום מקום, ״אין בזה כסף. בגלל זה תרגמנו לך, שיקראו את זה בכל העולם. זה Game changer״.
״אבל אני לא רוצה שיקראו את זה בכל העולם״, הזדעקתי, ״אני רוצה את העוקבים שלי״.
״אני לא מבין״, הוא השתומם מחוסר המעוף שלי, ״לא בא לך להיות גלובלי? להתפוצץ?״.
״לא יודע״, התערערתי, מעכל שלנציג שירות בטוויטר יש שאיפות גדולות יותר לגביי מאשר שיש לי בעצמי, ״אני אחשוב על זה. אבל תחזיר לעברית בינתיים״.
״טוב טוב שיניתי״, הוא איבד את הסבלנות וענה לי בעוקצנות, ״תירגע קצת, פאדרל׳ה״.
שימו לב למזג האוויר בחוץ.
אמנם עדיין לא קר, אבל מתחילים לאט לאט להרגיש את המהפך מתקרב.
לא רחוק היום המיוחל בו נעלה כולנו על טרנינגים רחבים, נכין איזה טוסט מפנק, נישכב בספה ונרביץ בינג׳ מפואר של סדרה עם שש עונות, כשברקע גשם זלעפות בחוץ.
תחזיקו מעמד חברים, עוד קצת וזה פה.
אתה מרגיש מותקף, כל היום אנשים שולחים לך ווטסאפים.
״אנחנו חברים״, הם מסבירים לך, ״אנחנו משפחה״. כל אחד עם ההסבר שלו.
אתה לא עונה. היית רוצה להיות בן אדם שמסוגל לראות הודעה וישר לענות עליה, אבל אתה פשוט לא מסוגל. אחר כך, אתה אומר לעצמך כשאתה מסתכל על הצג, עוד מעט.
בסוף השבוע אתה סופסוף נכנס ועונה לכולם, סוגר שבועיים של סינונים. כשאתה מסיים לענות לבן אדם האחרון אתה מחייך בסיפוק, מניח את הטלפון בצד וחוזר לעניינך.
כעבור דקה אתה שומע צליל של הודעה, ולאחר כמה שניות עוד אחד. ועוד אחד. מבול של הודעות בבת אחת. הם כולם עונים לך שוב, הנבלות, ישר. לא נותנים לך דקה של חסד.
לא תהיה לך נחת בעולם הזה, רק התראות. אולי בעולם הבא.
משתף גם ככה לאור העובדה המצערת ששרשורים ירדו לתחתית שרשרת המזון :)
הפעם אני חייב לבכות, הוא אמר לעצמו בזמן שהתכונן ללוויה. בכל זאת, מוות של חבר קרוב זה לא דבר של מה בכך. המינימום זה כמה דמעות.
הוא סידר את השיער מול המראה וניסה להתאמן לקראת רגע האמת.
הוא עשה פרצוף עצוב, כדי להתחיל לגרות את הבלוטות, ואז התחיל לחשוב על >>
20
748



