אפחד retweeted
המזרח התיכון, ערש הציוויליזציה, הוא תיבת אוצר בה נשמרים סיפורי מלכים רמי מעלה, נביאים ופילוסופים. מהמלך כורש ועד משה ואבן ח'לדון, האומות שלנו העניקו לעולם את מובילי הדרך והחזון. מנהיגים כמו אנואר סאדאת, המלך חוסיין, מנחם בגין, המלך פייסל ואבי לקחו על עצמם את המשימה החשובה ביותר – לחפש שלום עבור אומותינו.
כבר 45 שנים רבים מדי מאיתנו נאלצים לחיות בפחד. פחד מהפיגוע הבא. פחד ממלחמה. פחד מאי יציבות כלכלית. פחד מאיום גרעיני. וזאת בגלל שלפני 45 שנים, ארצי נלקחה כבת ערובה על ידי משטר קיצוני השואף לא רק להחזיק את עמי כלוא בשלשלאות, אלא גם לשלוח את ידו ההרסנית אל ארצכם ועמכם.
המשטר בטהראן אחראי למותם של מאות אלפי חפים מפשע: איראנים, ערבים, וישראלים, בינם נוצרים, מוסלמים ויהודים. הוא זה שסייע להתקפה של ה-7 באוקטובר. הוא הבעיר סכסוכים בין העדות בסוריה, עיראק, לבנון ותימן. הוא מנסה לערער את הממלכה הירדנית ההאשמית ולשלול זכויות מהמלך הסעודי - הידוע בכינויו "שומר שני המסגדים הקדושים". הוא משתמש בפלסטינים כמגן אנושי. וממש ברגעים אלה הוא מביא את ערש הציוויליזציה שלנו לסף של מלחמה כלל אזורית.
לכן, היום אני פונה אליכם עם מסר ברור: זו אינה מלחמתו של העם האיראני. זו מלחמתו של עלי חמינאי ומשטרו.
הרודן שיושב בטהראן עוטף את צמאונו לשפיכות דמים בסמלי הלאומנות האיראנית. אך הוא אינו יכול לדבר בשם אומתנו. הפשעים שביצע משטרו נגדכם, שכנינו, הם עלבון לאיראנים ולערכים שלנו.
עבורנו, האיראנים, הגאווה באומתנו והאהבה למולדתנו אינן באות על חשבון שנאה, עוינות או שוביניזם.
בני עמי הוכיחו, פעם אחר פעם, שהם אינם רוצים שמשאביה של איראן יושקעו בליבוי מלחמות, בטיפוח חוסר יציבות או במימון טרור. האיראנים אינם אויבכם. הרפובליקה האסלאמית היא אויבנו המשותף – אויבם של כל מי שחפץ בשלום באזורנו, ללא קשר לאומה ממנה הם מגיעים או לאמונה שהם מקיימים.
לכן אני אומר לכם, חברינו ברחבי המזרח התיכון: האזור שלנו ראוי ליותר טוב מזה. אך כדי להצליח, המשטר הזה, אשר מחזיק אותנו בני ערובה כמעט חצי מאה, חייב ללכת.
המזרח התיכון מכיר היטב מהומות וזעזועים. לכן אני יודע שאתם אולי חוששים שהשינוי יביא כאוס. אבל אל תחששו. לא נאפשר לריק שלטוני להיווצר בעקבות נפילת המשטר הזה.
קיימת קואליציה רחבה של איראנים פטריוטים, בבית ובחו"ל, המוכנים להתייצב ולשרת את אומתנו וליצור שלום באזורנו.
אמרתי לבני עמי שאמלא את חובתי במלואה.
אקח צעד קדימה כשאקרא לפקח על המעבר לדמוקרטיה בדרכי שלום ועל חזרתה של איראן לקהילת האומות.
שלום הוא אינו שריד מן העבר ולא חלום רחוק. זו הבטחה שאנחנו חייבים לעצמנו ולילדינו, ויחד נוכל להגשים אותה.
אפחד retweeted
1. נדמה לי שאין כיום בשיח הציבורי טענה יותר צורבת, מכעיסה ומכאיבה, מהטענה של"ימנים" לא איכפת מהחטופים, שהם מגלים כלפיהם אדישות, או - בגרסה היותר עדינה - שהם מתעדפים נמוך יותר את שחרורם לעומת מטרות אחרות.
האמירות האלו משמשות איל ניגוח דוקרני בעימות הפוליטי, מפשיטות את הימנים מאנושיותם, נועדו לשרטט קו בחול בין הטובים לרעים ולהציף את הטוען אותן ברגש מוסרי עליון.
כתוצאה מכך נושא החטופים הופכים בהכרח לכלי פוליטי, כי הנרטיב המשודר בלי הרף הוא שיש מחנה פוליטי שרוצה בהחזרתם, ומחנה פוליטי שפחות.
זו כבר לא מחלוקת עניינית גרידא, אלא מאבק בין האנושיים לחסרי צלם אדם. וכלפי אנשים חסרי מוסר כאלו הכל מותר, הם חיות אדם, אפשר לבזות אותם, לנדות אותם, לראות בהם פסולת ולתלוש פוסטרים מטעמם. חוסר האנושיות שלהם בסוגיית החטופים מכשיר כל צעד, חוקי, לא חוקי, במאבק נגדם. הכל הולך כי הם פשוט "אנשים רעים". לא טועים, אלא רשעים.
הנרטיב הזה מעמיק את הקיטוב והשנאה, מונע מאיתנו לפעול יחד כנגד האוייבים שלנו ומסב לנו נזק אמיתי.
ועם זאת- זה לא נרטיב מומצא, זה לא מגדל פורח באוויר, יש לו בסיס עובדתי מוגבל (שמסולף לצרכים פוליטיים) וצריך ללבן אותו ולדבר עליו, כי הוא מקור הנרטיב האכזרי.
זה מתחיל מההנהגה הימנית, שבהחלט לא מתעדפת את שחרור החטופים כמטרה הכי חשובה, כי חיסול החמאס היא מטרה חשובה יותר לדידם לטובת עציד המדינה. זו עובדה. למעשה שחרור חטופים כלל לא היה אחת ממטרות המלחמה בתחילתה.
זה בא לידי ביטוי בדעת הקהל הימנית, שבהכללה לא מוכנה לנקוט בצעדים לטובת שחרור חטופים אם הם פוגעים דרמטית בסיכוי לנצח את החמאס, וציר פילדלפי כדוגמה (ונשים בצד את העובדה שגם נסיגה מהציר הזה לא תביא לשחרור החטופים, אלא רק סיום המלחמה).
עובדתית, ימנים מתעדפים את השחרור נמוך יותר לעומת ניצחון במלחמה והסרת האיום החמאסי ממדינת ישראל. השאלה הגדולה היא כמובן האם זה הופך אותם לפחות מוסריים, לתתי אדם; האם הם "אנשים רעים" בגלל התעדוף הזה.
בספרו המפורסם "המוח הצדקן" הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט מונה את הערכים המבדילים בין ימנים לשמאלנים. לשמאלנים יש שלושה ערכי ליבה מובילים, לימנים יש את שלושתם פלוס שלושה נוספים, כשאחד מהנוספים הוא "נאמנות לקבוצה". לימנים יש תחושת אחריות גדולה יותר כלפי הקבוצה שלהם (משפחה, מדינה, לאום). כל שאלה מוסרית שניצבת בפניהם נשקלת גם מהפן הזה - איך זה משפיע על הקבוצה שלי, האם זה עוזר לה או פוגע בה.
במחנה השני הערך הזה פחות משחק. האינדיבידואליזם גובר על צרכי הקבוצה, ולא במקרה הציר של שמאל ימין בישראל נע על המישור הלאומי - ימני בהגדרה יהיה יותר לאומי משמאלני, דיבורי המילקי בברלין זרים לו, והוא גם זה שיזלוג ללאומנות. ככל שמרחיקים שמאלה, השיקול הלאומי ניגף בפני השיקול האישי, טובת פרט ספציפי גוברת, פחות טובת המדינה. וכאן אנחנו נכנסים למציאות שבה צד אחד לא מוכן להכיר או לקבל שהצד השני שוקל שיקול לגיטימי, מוצדק, הכרחי. מבחינתו השיקול הזה לא קיים, או לא מוצדק, או לא חשוב. מחנה אחד לא מוכן לנסות להבין שלמחנה השני איכפת גם מהחטופים וגם מעתיד המדינה.
מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים שמסרו את נפשם לטובת הרעיון הלאומי. מטוב למות בעד ארצנו, דרך "לא בגדתי", מסירות הנפש של רועי קליין ועוד מאות ואלפי ישראלים, שמאלנים וימניים, שהקריבו את חייהם לטוב הרעיון הציוני הקולקטיבי. המדינה הייתה חשובה מהפרט.
עם השנים החברה הישראלית עברה תהליכי התמערבות עמוקים, אנחנו מקדשים יותר את הפרט על הקבוצה - וזה בסדר גמור. הדמוקרטיה הליברלית שנהיינו הפכה אותנו למעצמה. אמנם מעצמה תאוות חיים טובים ושקט, שנמנעת ממלחמות גם כשהן הכרחיות (עע קונספציית ההכלה), אולם זה סימן לחברה מצליחה ומוצלחת. בסקאלה של הקרבה, של "נאמנות לקבוצה", גלשנו מעט שמאלה, וזה אחלה, אף אחד לא באמת רוצה לחיות בספרטה.
אלא שהמציאות האזורית לא חיה בשלום עם הגלישה שלנו. הרצון החיובי שלנו לשקט והמנעות ממלחמה נוצל לרעה על ידי חיות אדם שרוצות לטבוח בנו. הציבור הישראלי כולו, ימין ושמאל, הבין שאין ברירה, עזב הכל והתגייס לטובת הקבוצה. ברור לכולנו שהחמאס צריך להיות מושמד ככח צבאי, מרוסק בצורה כזו שלא יוכל להעיף ולו עפיפון לישוביי העוטף, אחרת סיפור העוטף נגמר, זו מלחמה שאסור לנו לא לנצח בה, לטובת המדינה והדורות הבאים.
וזה הלך הרוח הימני. כאב עצום, אמיתי ועמוק על כל חטוף שלא יחזור, שמחה אדירה על כל משוחרר - וגם שיקול נוסף שאולי קצת יותר דומיננטי מהמחנה השני: מה זה אומר לגבי המדינה שלי, האם הקורבן הכרחי לטובת הרעיון הציוני, לטובת חייהם של הכלל, בדיוק כמו ב-48 =>
אפחד retweeted
Well, here we are again. Bit of a familiar pattern by now. We now know for certain that Israel didn’t drop 2000lb bombs on a refugee camp.
Doesn’t matter:
1. Something happens in Gaza.
2. Hamas-supporting bot farms and super-spreaders flood social media with appalling photos/videos (real or not? Who knows? Usually a wild exaggeration of the truth) attached to a fake narrative.
3. Ordinary people take up fake narrative. Horrible photos/videos go viral.
4. International media runs the fake narrative without proper journalistic checks. Celebrities and politicians comment on the fake narrative before they’re in full possession of the facts.
5. IDF issue a rebuttal, but it’s too late as the fake narrative has already taken hold.
6. Protests on Western streets to put pressure on policy makers.
Hamas are absolute masters at this. Palestinians do, of course, have the unusually huge advantage of decades of KGB information operations aimed at the Western political left, from Arafat/PLO days. They’re pushing at an open door.
This is a good model of the pathway a disinformation strategy needs to counter.
אפחד retweeted
My remarks at @simonwiesenthal's @musoftolerance.
Two great nations, Iran and Israel, are facing a common Goliath in the Islamic Republic. Attempting to appease this Goliath is futile.
Now it is time to give David a chance. The Iranian people are today's David fighting to bring freedom to Iran and peace and prosperity to the entire region.
I am thankful to @AntisemitismTo for facilitating this conversation.
