דני דיין

דודה מאשה שברה שתיקה של 80 שנים. בזכות פרויקט חדש של יד ושם לאיסוף עדויות מניצולי שואה דוברי רוסית - בגיל 90 היא דיברה לראשונה. זהו סיפור על “השואה השקטה” - שואת יהדות ברית המועצות. בלי גטאות או מחנות השמדה, אבל עם רעב, רדיפות ואובדן עצומים. גם לכם יש סבתא, סבא או קרוב משפחה שעדיין לא נתן עדות? כתבו לי בפרטי - אדאג שסיפורם יתועד לפני שיהיה מאוחר מדי. מאשה נולדה בברשד, עיירה יהודית קטנה באוקראינה. ביוני 1941, כשהייתה בת 5, ברחה עם משפחתה מפני הפלישה הגרמנית – במסע של רכבות משא מופצצות, רעב וצמא, שבו תינוקות רבים מתו בדרך ובלית ברירה אימותיהם נדרשו לזרוק אותם מהחלון תוך כדי הנסיעה. הם היו ארבעה, אמה, אחותה הגדולה סימה, מאשה ואחיה התינוק, ועלעל, שנולד ערב המלחמה, שלא עזב את זרועות אמו. במסע נדודיהם, כאשר החזית התקרבה, הגיעו למחנה פליטים במחצ׳קלה בדאגסטן. הם לא קיבלו אוכל או סיוע והרעב היה כבד מאוד. אמה נפגעה מרכבת והפכה סיעודית חודשים ארוכים, ואחותה הגדולה נאלצה לגדל את המשפחה. ערב אחד מאשה מספרת שאחיה, שכבר היה ילד בן שנה, חייכן וקסום, הסתובב קצת סביב המיטה שלו והלך לישון יחד עם מאשה. בבוקר הוא כבר היה ללא רוח חיים. בסיום המלחמה שבו לעיירה החרבה, ומאשה נאלצה לוותר על חלומה ללמוד רפואה בשל האנטישמיות של שנות ה־50. היא למדה סיעוד, התחתנה עם ארקדי -אחיה של סבתי - אך הרעב במלחמה פגע בגופם ומנע מהם להביא ילדים. ב־1995 עלו לישראל, ושלושים שנה לאחר מכן, מאשה התיישבה מול מצלמות יד ושם וסיפרה לעולם את סיפורה – כדי שנזכור ולא נשכח.