Ehud Amiton

ברשת החברתית השניה, חפרתי קצת יותר על הרגש. מי שמעוניינ.ת שיחפש אותי שם או לדאם ולקבל לינק.

בשעה הזו לפני 20 שנה (תאריך עברי), היינו כבר בסיבוב המי יודע כמה שלנו בתוך הקסבה המערבית של חברון. גם אז, זה היה יום רביעי. אנחנו נכנסנו לקסבה בראשון לפנות בוקר והיינו אחרי יומיים של פעילות די עצימה וכולנו חיכינו ליציאה החוצה שתוכננה להמשך היום.

מישהי שתקיז את דמי. ובמישהי אני מתכוון לרופאה מנתחת, ובלהקיז את דמי אני מתכוון שתכרות כבר את הרגל הארורה. #פמל

למזלי הצלחתי לא להתמכר. פשוט רציתי אז לטשטש את הכאב בכל דרך. כשהבנתי שזה עושה לי יותר רע מטוב סירבתי לפנטה. ניסו לעשות לי מעקף הולכה עצבי בעמ"ש שנכשל. הייתי מועמד לקטיעה, ובסוף הצילו את הרגל. אני דוגמא קלאסית לזה שמרפאת כאב חייבת להיות מונגשת לציבור. צוותי רפואה מוזמנים לדיאם.

שונא את חילופי העונות. את הכאב המזדחל בעצמות. את הקושי בהנעת הרגל הפגועה, את השריטה והבקע בנפשי השסועה. #פמל

יש פעמים שהייתי רוצה לנסר את הרגל הארורה שלי ולזרוק אותה הרחק ממני. עכשיו זה רגע כזה.

יש זיהוי של רעול פנים עם אקדח, מול ש 28. אנחנו מטפסים לגג מבנה לנסות לאתר. הרגל שלי כבר בוערת. נשכבים בחיפוי. רואים את הרעול. מבקשים אישור.

חלום שלי להוריד את הרגל.

מתוך הרגל פותח את הפלייליסט ומתלבט כמדי לילה בין מאיר אריאל, אריאל זילבר ואריק אינשטיין. ועכשיו בא לי חיבוק. ולעצום עיניים דומעות. ולהאזין.

דרוש קוסם שינסר ממני את הרגל. עזבו קוסם, מי בא לעזור לי? #פמל

הגעתי לבית חולים כשאני מוגדר פצוע בינוני (פעילות מבצעית בחברון) עם פגיעת ברך. הרגל נעולה בקיפול עד הישבן. התחלתי אישפוז על כיסא גלגלים. שנה וחצי קביים. כיום, 16 שנים אחרי, אני עם מקל הליכה בלבד. אומר תודה לפיזותרפיסטים שהתעקשו על לעבוד איתי ונלחמו ברצון שלי לקטוע את הרגל.

שאותם אלו שאומרים כך, יחזירו לי את הרגל ואת הנשמה, ויקחו את כל מה שאני מקבל. אגב, מקבלים רק מה שמגיע ולא קצה קצהו של חסד.

ציוץ מעולה שהזכיר לי: כשהגעתי לסורוקה, עירום לחלוטין (במסגרת הטיפול הרפואי בשטח החופ"ל עשה לי הפשטה מלאה), ומטושטש ממורפיום, הגיעו חיילות מר"מ 2 ואחת מהן פשוט הרימה את הסדין הדק שכיסה אותי כדי לראות "מה קרה לי". מזל שבסוף לא כרתו לי את הרגל, אחרת זה עוד היה עלול להסתיים בחתונה.

הקטע הזה של אנשים לשלוח לי תמונות של קטועי רגליים שמסיימים מרתון ו"אם הם הצליחו", נראה לי שהם לא מבינים שזה מעודד אותי להוריד את הרגל סופית.

הלילה הוא לילה כזה, שאם עכשיו מגיע צוות ניתוח מסודר ומציע לי להוריד את הרגל, לא אהסס אף לא לרגע, ושיקחו אותה ממני עם הכאבים. ובנוסף לכאב הפיזי, גם הפוסט טראומה פועמת לה בעוז. מברגיה כאן כספיתון 1. נפגעתי.

בשלב שדיברו איתי על כריתת הרגל, רופא שהתנגד הציע לי לכרות את האשכים. כי גם אותם אני צריך, ומיותר שאכרות, ואתחרט אחר כך. – at Israel