שיבי פרומן, בנם של הרב מנחם פרומן והרבנית הדסה פרומן מתקוע: "אי שם בשנות האלפיים ישבתי בכלא קצינים. הייתי סגן נלהב וחיילים שלי עשו תאונת דרכים והתהפכו עם הג'יפ. הם יצאו בריאים ושלמים אבל בתחקיר התברר שלא תדרכתי אותם ולא חתמתי להם על כרטיס נסיעה. זקני השבט זוכרים את הריטואל הסזיפי והסתמי הזה, שוב ושוב, לפעמים כמה פעמים ביום. אבל זה היה הנוהל ואני חרגתי ממנו ובום 17 יום בכלא קצינים. ביום הרביעי, בשיא התסכול על ההשפלה, הגיע לבקר אותי ששון צלישר, המפקד ששפט אותי. חוץ משווארמה טובה הוא השאיר לי במתנה רגע חזק בסוף הביקור. בדרך החוצה הוא עצר, תפס לי בכתף ואמר לי שהוא לא חושב שאני אשם בתאונה עצמה, שהיא היתה מתרחשת גם אם הייתי מתדרך, אבל זאת האחריות שלי וזה דבר גדול לקחת אותה. כל ימי הכלא שנותרו הסתובבתי מרוגש מההשלמה הזאת. לא היה פשוט שם, אבל ריחפתי מגאווה על הזכות לשלם מחיר על האחריות שלי. התורה עוסקת בכמה הזדמנויות בחובה לקחת אחריות, לשלם מחיר, לברוח, גם אם אין אשמה בכלל, גם אם עשית מלא דברים טובים. זה דבר נורא יסודי שנעלם מחיינו. אני לא מצליח לשחרר את התסכול על כך ששלוש שנים אחרי האסון הכי גדול של עם ישראל בארצו, מי שנשאו באחריות על חיינו, עדיין עומדים על מקומם. זה לא נתפס בעיני, שהם אולי יבחרו שוב כאילו כלום. חייבים לשחזר את הבהירות הזאת שהיתה כל כך ברורה לפני שנתיים ושלוש. שזה לא אפשרי שהם ימשיכו. שזה אסון לקבל ככה הגנה מאחריות, זה משחית כל חלקה טובה, מרעיל את הבארות. הנר דולק ואפשר עוד לתקן"