מתניה שנרב

ההתרסקות של ש״ס מ-11 ל-6 מנדטים היא הרבה יותר מאירוע פוליטי, יש כאן משהו עמוק הרבה יותר. יש בישראל ציבור ענק שאוהב תורה, לומד תורה, שולח את הבנים שלו לצבא ורואה במדינת ישראל חלק בלתי נפרד מהעולם הערכי שלו. ש״ס השקיעה מיליונים בסרטונים מרגשים עד דמעות. אבל הציבור הזה הבין שבסוף, מאחורי הסרטונים היפים, עומדת מפלגה שפשוט לא מייצגת את הערכים שלו. אז הוא עזב. ועכשיו מגיע המבחן של הפוליטיקאים בציונות הדתית. שנים שש״ס שלטה כמעט לחלוטין במינוי רבני ישראל. שוב ושוב מונו רבנים שלא מזדהים עם המדינה, לא רואים בשירות הצבאי ערך ולא מחנכים את תלמידיהם לשאת בעול יחד עם כל עם ישראל. הגיע הזמן לשנות את זה. למנות רבנים תלמידי חכמים גדולים שאוהבים את המדינה, שותפים לדרכה, מחנכים לתורה גדולה ולשירות בצה״ל ורואים בשילוב הזה אידיאל ולא פשרה. אני מקווה שחברי הכנסת של הציונות הדתית מבינים את גודל ההזדמנות שנוצרה כאן. כי הסיפור הוא לא רק מי יישב בכנסת. הסיפור הוא מי יחנך את הדור הבא של עם ישראל. וזה הזמן לכתוב פרק חדש ברבנות של מדינת ישראל.

לאט לאט אנחנו מבינים את גודל הטעות שלנו ואת עומק הקונספציה. חשבנו שאחרי השבעה באוקטובר משהו ישתנה אצל אחינו החרדים. חשבנו שהם יראו את אחיהם קורסים תחת הזכות להגן על מדינת ישראל, יראו את אלפי היתומים, את מאות האלמנות, את עשרות אלפי הפצועים, את המשפחות שנהרסו ואת דור הלוחמים שכבר שלוש שנים לא מצליח לחזור לחיים נורמליים. חשבנו שמשהו יזוז להם בלב. חשבנו שכשהם יראו אבות לילדים קטנים יוצאים בפעם החמישית והשישית למילואים, משאירים מאחוריהם משפחות, פרנסה וחיים שלמים, הם יבינו שאי אפשר להמשיך לעמוד מהצד. חשבנו שהם יבינו שהצעירים ששוכבים בבתי העלמין לא נהרגו רק בשביל הציבור החילוני או הדתי לאומי. הם נהרגו גם בשבילם. בשביל הישיבות שלהם, בשביל הילדים שלהם, בשביל האפשרות שלהם להמשיך ללמוד תורה בשקט ובביטחון. אבל טעינו. אפילו השבעה באוקטובר לא הספיק. אפילו אלפי הלוויות, אלפי משפחות מרוסקות ודור שלם שמשלם בגופו ובנפשו את מחיר המלחמה לא הצליחו לחולל את השינוי שכל כך קיווינו לו. ושוב אנחנו שומעים את אותם נאומים, את אותם איומים ואת אותם הסברים מלומדים מדוע דווקא הם פטורים מהאחריות שכל כך הרבה מאחיהם נושאים על גבם. כאילו מדובר במלחמה של מישהו אחר. כאילו הדם שנשפך כאן הוא עניין של מגזר מסוים. כאילו יש יהודים שתפקידם למות בשביל עם ישראל ויש יהודים שתפקידם להסביר למה הם לא יכולים להשתתף במאמץ להגן עליו. והאבסורד הגדול הוא שדווקא מי שמדברים כל כך הרבה על כלל ישראל, על אהבת ישראל ועל הערבות ההדדית, לא מצליחים לראות את אחיהם שזועקים לעזרה. אנחנו שומעים בלי סוף על חשיבות לימוד התורה, על מסירות נפש לתורה ועל כך שעם ישראל אינו יכול להתקיים בלעדיה. ואנחנו מאמינים בזה בכל ליבנו. אבל איך אפשר לדבר על מסירות נפש כשמולכם עומדים יהודים שמוסרים את נפשם ממש, ואתם ממשיכים להסביר למה זו לא האחריות שלכם? איך אפשר לחנך דור שלם לאהבת ישראל בלי לחנך אותו להרגיש אחריות כלפי אחיו? ואיך אפשר להמשיך לדבר על שותפות בגורל היהודי כשברגעים הקשים ביותר בתולדות המדינה חלק כל כך גדול מהציבור בוחר להישאר מחוץ למאמץ המלחמתי? ויש כמובן חרדים נפלאים שהתגייסו, שמתנדבים ופועלים למען הלוחמים והמשפחות. דווקא הם מוכיחים שאפשר אחרת. אבל ההנהגה החרדית, ברובה, עדיין מסרבת להבין את גודל השעה. והאמת היא שכבר קשה לנו לשמוע הסברים. כי אם השבעה באוקטובר לא גרם להתפכחות, אם בתי העלמין המלאים לא גרמו להתפכחות, אם עשרות אלפי פצועים ומשפחות שקורסות לא גרמו להתפכחות, אז מה כן? כמה עוד אחים צריכים ליפול כדי שתבינו שזו גם המלחמה שלכם? כמה עוד ילדים צריכים לגדול בלי אבא כדי שתבינו שערבות הדדית אינה יכולה להיות רק מושג יפה בשיעור תורה? כמה עוד סבבי מילואים צריכים לעבור על אותן משפחות כדי שתבינו שאי אפשר לבנות את עתידו של עם ישראל על גבו של ציבור שהולך ונשחק? אחינו החרדים אינם אויבינו. הם בשר מבשרנו. אותה תורה, אותם אבות, אותו גורל ואותה ארץ. ודווקא בגלל זה האכזבה כל כך עצומה. כי מאויבים איננו מצפים לדבר. מאחים אנחנו מצפים שלא ישאירו אותנו לבד בשדה הקרב. והגיע הזמן לומר את מה שכל כך הרבה אנשים מרגישים: אי אפשר לדרוש להיות שותפים מלאים בעתידו של עם ישראל, ובאותה נשימה לסרב לשאת בחלק מהאחריות להבטיח שיהיה לו עתיד. ואולי יום אחד תגיע ההתפכחות. אולי יום אחד יבינו גם אחינו החרדים שהחלום היהודי לחיות בארץ ישראל לא מתקיים רק בזכות מי שמתפללים עליו, אלא גם בזכות מי שנלחמים עליו ומשלמים עליו בחייהם. אבל בינתיים, אחרי שלוש שנות מלחמה, נדמה שההתפכחות הזאת רחוקה מתמיד. והדבר העצוב ביותר הוא שכבר איננו יודעים מה עוד צריך לקרות כדי שהיא תגיע.

ש״ס שוב ניסתה למכור את אותו סיפור: אבא עם בן חייל ובן חרדי, משפחה אחת, שולחן שבת אחד. סרטונים מרגשים, צייצנים שמפיצים והמון צפיות. אבל הפעם אנשים לא קנו את הבלוף. כי האחדות שבסרטונים היא החיים שלהם. הם אוהבים את התורה ואת המדינה, שולחים ילדים לצבא ומכבדים את מי שלומד תורה. הם יודעים איך נראה בית כזה, ומבינים שש״ס לא מייצגת אותו. גם הסרטון הכי מרגש לא יכסה על הפער בין האחדות שמוכרים בקמפיין לפוליטיקה שעושים בפועל.

צופה בערוץ 12 ולא מאמין למה שאני שומע כבר דנים אילו הבטחות של גוש השינוי אפשר לזרוק לפח כדי להרכיב ממשלה אחד מאלה שהכי תקפו את ״ממשלת ההשתמטות״ כבר מסביר שעם ש״ס אפשר למצוא פתרון עד עשר בלילה זה היה עניין של עקרונות אחרי עשר פתאום הכל פתיר תגידו דוגרי שכל ההבטחות בתוקף רק עד שיש הזדמנות להעיף את ביבי אין גבולות

דבר אחד יש לי להגיד הערב. בן גביר היקר, אפשר לפעול גם בלי סרטוני טיקטוק, בלי פרובוקציות ובלי לאכול בקלאוות באמצע כפרים ערביים, ועדיין להשיג תוצאות מעשיות בשטח. הבעיה היא שאצלך נדמה לפעמים שהסרטון חשוב יותר מהתוצאה, שהכותרת חשובה יותר מהעשייה ושהפרובוקציה היא המטרה ולא האמצעי. במקום לבחון מה באמת השתנה בשטח, הציבור מקבל עוד סרטון ועוד הצהרה. ולדעתי, ההתנהלות הזו רק נתנה לציבור הערבי סיבה נוספת להתלכד ולצאת להצביע בהמוניו. לפעמים אפשר ללמוד מסמוטריץ׳ שלא כל הישג צריך מצלמה, ולא כל פעולה צריכה להפוך להצגה.

למען התורה, העם והארץ.

יושב עכשיו בשדה התעופה בדרך לארץ ופוגש לא מעט ישראלים שקיצרו טיולים, ביטלו פגישות עסקים ושינו תוכניות רק כדי להספיק להצביע בבחירות וואלה, זה יפה לראות אני מצביע לסמוטריץ׳ ומאמין מאוד בחשיבות הבחירה הזאת יש כאן אנשים שיצביעו בדיוק הפוך ממני ויש בינינו מחלוקות גדולות אבל בתוך כל הוויכוחים הפוליטיים צריך לדעת גם לראות את הטוב אנשים שעוצרים הכל, מוציאים כסף ומשנים תוכניות רק כדי לחזור לארץ ולהשפיע על העתיד של המדינה שלנו. יש משהו מרגש בלראות כמה המדינה הזאת חשובה לאנשים. אין על העם שלנו ואין על המדינה שלנו 🇮🇱 – at Inwood, NY

ואולי אחינו החב״דניקים הצדיקים שמוסרים נפש למען עם ישראל מבינים משהו שאתה ושכמותך מסרבים להבין צה״ל זה אנחנו ואנחנו זה צה״ל הם לא שליחים של ביבי בנט סמוטריץ׳ או לפיד הם שליחים של כלל ישראל של שמאלנים וימנים ושל כולם המעצר שלהם הוא מעשה אווילי אבל הם לא יפסיקו להתגייס בגללו כי עם ישראל וביטחון ישראל עומדים להם מול העיניים והלוואי שיום אחד גם אתה תלמד מהם והלוואי שכל אחינו החרדים יבינו שאנחנו באותה סירה אי אפשר שבגלל כל אמירה מטומטמת של פוליטיקאי או כל החלטה מקוממת התשובה תהיה שאנחנו לא מתגייסים בזמן שהאחים שלנו קורסים תחת הזכות להגן על עם ישראל וזו בדיוק הדוגמה שאפשר ללמוד מחב״ד במקום לחפש כל הזמן סיבות למה לא הם שואלים מה עוד אפשר לעשות איפה עוד אפשר לעזור ורואים את הטוב בעם ישראל הם חיילים של עם ישראל גם כשהם כועסים וגם כשפוגעים בהם והשאלה היא איפה אתה, ישי, לומד מהם. – at Brooklyn, NY

פגשתי יהודי שחי בין מנהטן לישראל התגלגלנו לבחירות והוא אומר לי: אני מגיע לארץ במיוחד ומצביע סמוטריץ שאלתי אותו למה? הייתי בסיור בחוות הבנתי איך הן שומרות על כל המדינה וכמה הוא השקיע בזה אפשר לחלוק על בצלאל בהרבה דברים, אבל כשהוא הולך על משהו הוא הולך אול אין ולא מוותר. אנחנו מאבדים את הנגב והגליל עוד מעט לא יהיה מה להציל בצלאל אומר שזה היעד הבא שלו ואני לא רואה מישהו אחר שיידע לעשות שם את המהפכה שחייבים. בשביל זה צריך אותו עם הרבה מנדטים ובתפקיד בכיר בממשלה הבאה – at Brooklyn, NY

אני מצביע לסמוטריץ', מאמין בדרכו וחושב שהוא אחד הפוליטיקאים המוכשרים במדינה. הוא הוכיח יכולת יוצאת דופן להיכנס למשרדים, להבין מערכות מורכבות ולהוביל שינויים שאחרים לא העזו אפילו לנסות. בכלכלה, בהתיישבות ובניהול הכלכלי של המלחמה הוא הגיע להישגים מרשימים מאוד. ודווקא בגלל ההערכה הגדולה שלי אליו, יש נושא אחד שבו לדעתי היה כשל רציני. מינוי רבני ישראל. איך ייתכן שמי שהצליח להזיז מערכות שלמות לא הצליח לדאוג לייצוג ראוי של רבני הציונות הדתית ברבנות ובדיינות? וזה ממש לא עניין של ג'ובים. אי אפשר לדבר כל הזמן על תורה גדולה שמחוברת לחיים ולציבוריות הישראלית, תורה שמבתי המדרש שלה יצאו אלפי לוחמים להגן על המדינה ורבים מהם מסרו את נפשם, ובמקביל להשאיר אותה כמעט מחוץ לעולם הרבנות הממלכתית. זה בערך, להבדיל כמובן, כמו לדבר בלי סוף על חשיבות יישוב הארץ ובמקביל לוותר על שטחים נרחבים. ויש כאן עוד אבסורד. מדינת ישראל ממנה לתפקידים ממלכתיים גם רבנים שאינם מאמינים בדרכה ובערכה של המדינה שממנה אותם. איזה אדם היה מעסיק אצלו עובד שלא מאמין במפעל שהוא אמור לייצג? אני מבין שיש הסכמים ואילוצים פוליטיים, אבל מי שיודע להוביל מהפכות יכול גם להעמיד ח"כ או יועץ אחד!! שייקח אחריות על הנושא ויביא תוצאות. אני מאמין שבצלאל מבין את חשיבות העניין, ודווקא בגלל ההישגים שלו הציפייה ממנו גבוהה. אני סומך על בצלאל שבבחירות הבאות הוא ידאג שהנושא הזה יהיה אחת הדרישות המשמעותיות בהסכמים הקואליציוניים, ולא יישאר רק בגדר הבטחות. יש עוד רבנים ודיינים רבים למנות, וזו ההזדמנות לתקן את הכשל הזה ולדאוג שתורת הציונות הדתית תקבל את המקום הראוי לה ברבנות הממלכתית. – at Manhattan, NY

הסרטונים של אבינתן אור ואיתן מור הם מים חיים לנפש עייפה. שנתיים הציבור הדתי לאומי חטף מכל כיוון. רבנים, מנהיגים ומשפחות חטופים שאמרו שאסור לעשות עסקה שתסכן את עם ישראל בעתיד הוצגו כאילו לא אכפת להם מהחטופים, כאילו הם מפקירים אותם, כאילו הם אוהבי מוות. ואז חוזרים שני צעירים מהשבי. אבינתן אור אומר שהיה מוכן להישאר שם עוד, אם המחיר של השחרור שלו הוא שבעתיד מישהו אחר ייחטף וישב במקומו. איתן מור מדבר בגאווה על אבא שלו ועל החינוך שקיבל בבית. ואתה רואה את הסרטונים האלה צצים בכל מקום, בכל סטטוס. כי עמוק בפנים גם הרבה מאלו שביזו את המשפחות האלה מבינים היום איזה חינוך עצום יש פה. צעירים שעברו גיהינום, ובכל זאת מסוגלים לחשוב לא רק על עצמם אלא קודם כל על כלל ישראל. וגם בציבור החרדי כדאי לחשוב על זה קמו ארגונים למען משפחות החטופים, העיתונות והרחוב החרדי היו מלאים בתפילות, מכתבים ותמיכה, אבל כמעט תמיד נשמע צד אחד הצד השני, שגם מאחוריו עמדו רבנים וטענות הלכתיות כבדות משקל, נשאר כמעט תמיד בצד. אז כן, אחרי כל ההשמצות והביזיונות, יש משהו כל כך מרענן בלראות את שני הצעירים האלה חוזרים מהשבי ואומרים בפה מלא: אנחנו גאים בהורים שלנו. אנחנו מעריכים אותם. אנחנו מוקירים את החינוך שקיבלנו בבית. ואנחנו מאמינים בו. והלוואי שהמוני עם ישראל יראו את החינוך הטהור הזה ששני הצעירים האלה קיבלו. שילמדו עליו בבתי הספר. שיראו מה זה לגדול בבית שמחנך אותך לא לחשוב קודם כל על עצמך, אלא קודם כל על כלל ישראל.

האמירה שנשמעה הערב ממנהיג הציבור הליטאי היא אמירה קשה וכואבת מאוד. בטח בשבוע כזה, כשכמעט כל אדם חילוני או דתי לאומי מכיר בן משפחה, חבר, שכן או מכר שנפל במלחמה. אחרי שלוש שנים שבהן משפחות וילדים ישנו אינספור לילות לבד בבית, בזמן שאבא במילואים, אחרי מאות ימי מילואים, פציעות, שכול ועוד אינספור הקרבות שאנשים נתנו למען העם והמדינה. רבותינו חינכו אותנו בכבוד תלמידי חכמים, ולכן לא אכתוב כאן מילה על הרב עצמו. אבל כן צריך לדבר על הטירוף הגדול באמת. רוב עצום מהרבנים הממלכתיים שנבחרים היום במדינת ישראל הם תלמידים של בתי מדרש חרדיים. תקראו את המשפט הזה שוב. מדינת ישראל ממנה לעשרות שנים רבנים, משלמת להם משכורת מהקופה הציבורית ונותנת להם מעמד ממלכתי, בזמן שרבים מהם התחנכו בעולם שלא רואה במדינה ראשית צמיחת גאולתנו, לא רואה בצבא ערך לאומי קדוש ולא רואה במוסדות המדינה דבר שצריך לקחת עליו אחריות ולהיות שותפים מלאים בבניינו. אפשר לכבד מאוד את עולם התורה החרדי. אפשר ללמוד ממנו המון. אבל יש הבדל עצום בין לכבד אותו לבין למסור לידיו שוב ושוב את הרבנות הממלכתית של מדינת ישראל. זה פשוט אבסורד. הציונות הדתית בנתה מדינה, נלחמת עליה, קוברת את בניה עליה, משרתת בכל מוסדותיה ובסוף שוב ושוב נותנת לאחרים לעצב את פניה הרוחניות של המדינה. זה לא מחדל קטן. זו הפקרה של אחד הנכסים הכי חשובים של מדינת ישראל לדורות.