roy רועי روعي 🍉

לא עברו אפילו 24 שעות מאז שהודעתי שאני נכנסת לתפקיד דוברת שוברים שתיקה וכל מיני “מומחים” כבר הסבירו לי שלא עשיתי, לא הייתי, לא נחשפתי. אנשים שאין להם מושג אמרו שעשיתי תפקיד קטן, שעדיף שאשתוק, הגיבו על איך אני נראית והריצו דאחקות על חרדים בצה”ל ועל יוצאות ויוצאי החברה החרדית בכללי. אז הנה כמה דברים שחשוב לי לומר: א. הטענה שהייתי במדור תקשורת כלכלית בדובר צה”ל נכונה אבל מגוחכת. הדברים אליהם התייחסתי נעשו במסגרת תפקידי כדוברת של חטיבת תבל (קשרי חוץ) ושל החטיבה האסטרטגית שתחתיה פועלת מחלקת חופש פעולה (שתפקידה לשמר ולהרחיב את חופש הפעולה של צה”ל ובעצם את הלגיטימציה הבינלאומית לעשות מה מה שהדרג המדיני מורה לו). תחת תחומי האחריות של מדור כלכלית, היו גם דוברות המערך הכלכלי ודוברות אגף התכנון שתחתיה החטיבות שדיבררתי (אני מבהירה - דיבררתי את החטיבות, לא את ראשי החטיבות). זה דבר שקל מאוד לבדוק, לדייק ולהוכיח. עצוב שעיתונאים לא עושים בדיקה בסיסית שכזו. ב., כפי שכתבתי, אני באה מהעולם החרדי ולמרות זאת היה חשוב לי מספיק להתגייס ולשרת ולכן ויתרתי על הפטור שלי מצה”ל. עשיתי את זה כי אני פטריוטית. ישראל חשובה לי. החברה הישראלית חשובה לי. העתיד שלנו חשוב לי. אני מאמינה שכדי לשמור על המדינה הכרחי לעמת אותה עם הדברים הקשים שהיא עושה - לא רק לעמוד דום ולהצדיע בלי לשאול שאלות. לכן גם בחרתי לשבור שתיקה. היה יכול להיות לי הרבה יותר קל לקבור את השירות שלי במעמקי הזיכרון וכמו רבות ורבים מדו”ץ לנצל את הניסיון שקיבלתי כדי להתברג בשוק התקשורת (ללא ספק הייתי מרוויחה הרבה יותר כן?). אבל ההצטרפות שלי לשוברים שתיקה היא למרות הקושי, למרות הוויתור האישי והכלכלי - שברתי שתיקה כי חשוב לי שהציבור ידע איך נראה השירות בדו”ץ. זכותנו וחובתנו לדעת. ג. כשכתבתי את הפוסט הזה, אמרו לי מראש להיות מוכנה לתגובת הנגד. חשבתי שאני מוכנה. ובכל זאת לא האמנתי שאנשים שהערכתי, שעבדתי מולם או שירתתי איתם, יהיו מוכנים ומוכנות לשקר בכזאת בוטות. לא הייתי תמימה. ידעתי שאנשים ינהלו דיונים על המראה שלי על התמונה שלי ועל כל דבר שאינו המהות. אבל על התפקיד שלי? אתם רציניים? אפילו דו”ץ לא העיז להכחיש את זה. בטוויטר מתברר כל האמצעים כשרים כדי לעשות לי דה לגיטימציה, הכל כדי שחלילה לא ננהל את הדיון שצריך לנהל. במובן הזה, היממה האחרונה היא חוויה מפכחת, והיא הבהירה לי בדיוק עד כמה השתקה קולקטיבית היא לא רק מאפיין של החברה החרדית בה גדלתי, ובעצם מחזקת עוד יותר את כמה חשוב לשבור שתיקה. ד. נוח לעסוק בי, לתקוף אותי, לנעוץ שיניים קולקטיביות - אבל הסיפור הוא לא אני. גם לא שוברים שתיקה. הסיפור, כפי שהמתקפה עליי מדגימה - הסיפור הוא שאנחנו כחברה לא יודעות ויודעים להתמודד עם עדויות של חיילים וחיילות על הדברים ששלחנו אותם לעשות. כל קול ביקורתי כזה מקבל את התיוג “בוגד” ומכונת ההשתקה מיד תוקפת בכל הכוח. הפעם זו אני, פעם הבאה הצנחן מ-890, החיילת מ-8200 וכן הלאה. אנחנו “הילדים של כולם” כשאנחנו משרתות ומשרתים - אבל בוגדות ובוגדים אחרי שהעזנו לפתוח את הפה ולספר מה עשינו בשירות. אני מספרת על השירות שלי כי האחריות שלי למה שנחשפתי וראיתי לא הסתיימה ביום שהשתחררתי. הייתי רוצה שנדאג לחיילים שלנו גם כשהם חוזרים עם דברים שקשה לנו לשמוע אבל לצערי, רוב החברה הישראלית מעדיפה לא לדעת. עד שלא נלמד להתמודד עם הביקורת במקום להשתיק אותה, לא נרפא. ה. עיתונאיות ועיתונאים, אני מבינה למה קל ומפתה יותר לדבר עליי במקום על דובר צה”ל, על עזה או על מדיניות. ובכל זאת, אם תרצו לדבר על המהות, אספנו הרבה עדויות של חיילים מעזה בשלוש השנים האחרונות. חלקן כבר התפרסמו, נוספות יתפרסמו בקרוב ואנחנו נשמח לדבר עליהן.