avi shilon

אבי שילון | החליפו את ה״מי״ ב״מה״ מה שעגום הוא שאפשר גם להתחיל לנווט את ישראל לפרק חדש אחרי שלוש שנות מלחמה, אבל הפוליטיקאים מציעים לנו להמשיך לחיות את אותה מציאות בעוד שהשאלה המרכזית במערכת הבחירות היא עדיין מי, ואם בכלל אפשר, להחליף את נתניהו – השאלה שכמעט לא נשאלת היא מה יחליף אותו, אם וכאשר. כלומר, מה המדיניות האלטרנטיבית שישראל תצעד בה אם הליכוד לא יוביל אותה. והאמת העגומה היא שטרם שמענו על חלופה אסטרטגית אמיתית. שאול מרידור, למשל, הוא מועמד חדש ומצוין לכנסת מטעם “ישר!”, אך כשנשאל מה עמדת מפלגתו בעניין מדינה פלסטינית השיב בהתחמקות שמאפיינת את שאר נציגי המפלגות: "זה לא רלוונטי לקדנציה הזו" גם ממשלת השינוי טענה שהתהליך המדיני אינו רלוונטי, אלא שהזמן אינו עומד מלכת והמציאות שהכתה בנו ב-7 באוקטובר הוכיחה שהשאלה הפלסטינית סופר רלוונטית. תהליך מדיני לוקח זמן, גם מבחינת הכשרת הלבבות בשני הצדדים, וגם כדי להבטיח שמדינה פלסטינית תהיה מפורזת ולא תוכל לסכן אותנו, ובמקביל תהיה מוסכמת על הפלסטינים עצמם הכתבה המלאה: bit.ly/4xwNwDx

אבי שילון: מורשת נתניהו - הצלחה נטולת חזון אחת הקלישאות שנוצרו בשיח הציבורי והפוליטי בשנתיים וחצי שחלפו מאז 7 באוקטובר טמונה בטענה כי גם אם הופתענו וספגנו את המכה האכזרית מכל, בשנים שחלפו מאז הגענו להישגים אדירים מבחינה צבאית. צריך לבחון את הטענה הזו לעומק, שכן למעשה אין דבר כזה "הישגים צבאיים" אם הם אינם מגובים בהסדרים פוליטיים, שיממשו את ההישג הצבאי למציאות חדשה. בעזה, החזית הראשית של המלחמה, חמאס אכן מוטט צבאית, גם אם הוא עדיין קיים, ומחצית מהרצועה נמצאת בשליטת ישראל. סכנת הרקטות מהרצועה חלפה, וחמאס כבר לא מהווה את האיום שהיה על ישראל. לטור המלא: bit.ly/4eyEK1h

אבי שילון: על פניו, החלטת הממשלה למנוע ועדת חקירה ממלכתית ומנגד להקים ועדה שנציגיה ותחומי אחריותה ייקבעו על ידי שרים - סתמה את הגולל על חקירת אירוע בסדר גודל של 7 באוקטובר. אלא שבפועל, החלטת הממשלה כבר הופכת לחרב פיפיות. קשה להתעלם מהתחושה שמאז החלטת הממשלה, המקורות הבקיאים ביותר במערכת הביטחון ובדרג המדיני במה שקדם ל-7 באוקטובר מתחילים לדבר. הפרסומים הולכים ומתרבים בתקשורת, על שלל סוגיה: מפודקאסטים שונים ועד תקשורת המיינסטרים המסורתית. כך, למשל, סיפר גדי איזנקוט בפודקאסט "היידה" של שי האוזמן על ההלם שאחז בהנהגה הישראלית בשעות הראשונות לאירועים, וחשף כי ב-10 באוקטובר, כששר הביטחון גלנט וראשי הצבא ביקשו לפתוח במהירות בחזית צפונית נגד חיזבאללה, גם נתניהו, שנוהג להתגאות בעובדה שהוא זה שביקש לעבוד חזית אחר חזית - כלומר להתמקד בחמאס ורק בהמשך בצפון - דווקא תמך בעמדת גלנט והרמטכ״ל וביקש לתקוף מיד את חיזבאללה. כידוע, בלחצם של איזנקוט וגנץ, שנסמכו גם על ראש חטיבת מחקר באמ"ן, התקיפה נמנעה והקרב מול חיזבאללה נדחה. לטור המלא: shorturl.at/2eFBB

אבי שילון: "המצב האסטרטגי של ישראל לאחר תום המלחמה מתעתע, מפני שמה שנתפס אצלנו כבעיה וסכנה הוא בעצם יתרון והזדמנות, ולהפך. ראשית, חשוב להבין שמלחמות, ככל שהן גדולות, נוטות להביא לשינויים דרמטיים יותר לאחריהן. מהפרספקטיבה של ההיסטוריה הציונית, מלחמת העולם הראשונה היא שתרמה, לקראת סיומה, ולנוכח תבוסת האימפריה העות'מנית, למתן הכרזת בלפור שהציעה בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. בתום מלחמת העולם השנייה היה זה הרצון לסדר עולמי חדש שסייע רבות להחלטת האו"ם ב-1947 על הקמת מדינה יהודית. גם מלחמות בקנה מידה מצומצם יותר, כמו מלחמת יום כיפור, תרמו בהמשך להסדר השלום עם מצרים. לכן צפוי היה שהמלחמה בעזה, שהתפתחה למלחמה אזורית בין ישראל לשכנותיה ובכך השפיעה על חלקים נרחבים בעולם, תביא עם סיומה גם לאפשרויות מדיניות חדשות" לטור המלא: bit.ly/4o69mII

היום ב"ספרות ותרבות": ביביזם? "אני לא מקבל את האמירה הזאת. במקור כולם בגיניסטים". ההתנגדות שלו למהפכה המשפטית? "מה שמטריד הוא שהדבר הזה חוזר בזמן מלחמה". המצב בעזה? "זו טרגדיה מטורפת מה שמתרחש כאן, אבל הטענות על פשעי מלחמה מעידות על האנטישמיות המטורפת שמתפרצת". אבינדב בגין, הנכד של מנחם בגין, מעלה תערוכה חדשה ומסביר מה לאמנות ולאתרי בנייה | @shilonavi

אבי שילון: "השבוע דווח כי הממשלה שוקלת להקציב עשרות מיליוני שקלים כדי למשות מהים את שרידי אוניית אלטלנה שהוטבעה על ידי צה"ל ביוני 1948 ולהציג אותה במוזיאון כדי למנוע את "השכחת ההיסטוריה הרוויזיוניסטית". השר יריב לוין, שקרוב משפחתו פיקד על האונייה, וגם שר המורשת עמיחי אליהו, התלהבו. נניח לרגע לשאלה אם הממשלה צריכה דווקא עכשיו לבזבז מיליונים על העלאת גרוטאות, ונניח גם לתהייה מדוע אי-אפשר לזכור את אלטלנה בלי לטרוח להשיג חלקים מהאונייה. מה שחשוב יותר טמון בכך שהפרשה הזו עדיין מרחפת מעל הפוליטיקה הישראלית, והזיכרון המשתנה של האירועים שהתרחשו מעיד גם על התמורות שחלו מאז בחברה. פרשת אלטלנה, אם לתמצת, התרחשה כשהמדינה הייתה ממש בחיתוליה, לאחר שהאצ"ל בראשות מנחם בגין התחייב להתפרק לטובת גיוס לצבא שקם, צה"ל. האונייה הגיעה לארץ מצרפת, עמוסה בנשק ובניצולי שואה, שנועדו לסייע במלחמת העצמאות. הממשלה, בראשות בן-גוריון, הסכימה לקבל את הנשק ולפרוק את האונייה, אך עד מהרה התדרדרו העניינים. באצ"ל ביקשו שחלק מהנשק יועבר ישירות ליחידות צה"ל שאליהן התגייסו אנשיו והעלו דרישות נוספות, ובן-גוריון סירב לקבל תנאים. מבלי לרדת לסבך הפרטים, אי-ההסכמה בין הממשלה ליוצאי אצ"ל הובילה לכך שצה"ל ירה על האונייה בפקודת הממשלה. הפרשה, שמגלמת את אחד משיאי העימות בין השמאל לימין, נתפסת עד היום בקרב יוצאי אצ"ל ואנשי ימין כביטוי לאכזריות של בן-גוריון ולגישה העוינת של השמאל. אלא שלפרשה יש עוד זוויות, שחברי הממשלה הנוכחית מתעלמים מהן, ודווקא בהן טמונים לקחים להווה. ראשית, מבחינת בן-גוריון הפצצת האונייה הייתה הכרחית כדי לחנך את העם, שרק החל להתגבש, לקבל את מרות החוק האחיד לכולם. הירי נועד לבנות את הממלכתיות ואת עקרון סמכות הממשלה. מבחינת בגין, הלקח אחר. לאחר שהאונייה הוטבעה, ורבים באצ"ל ביקשו לנקום, הוא היה נחרץ: "מלחמת אחים – לעולם לא". אלא שאם ממשיכי בגין הדגישו את הלקח לגבי מניעת מלחמת אחים, בימין הנוכחי העיקר הוא להצביע על אכזריות השמאל. בשנים האחרונות אף הועלתה, בקרב הימין הקיצוני, טענה חדשה, שמעולם לא הושמעה בימי בגין: האשם הוא בכלל יצחק רבין, שכמפקד צעיר מילא את הפקודה וירה לעבר האונייה, ולכן אף נענש לימים בהירצחו" לטור המלא: bit.ly/3JqBKq8