Antes de ser Quentin Tarantino, era el tipo que te recomendaba películas en un videoclub. Durante cinco años, entre 1984 y 1990, trabajó en Video Archives, en Manhattan Beach en California. Allí no solo alquilaba cintas a los clientes. Discutía, defendía, imponía gustos. Hablaba de serie B, de explotación, spaghetti westerns, cine negro, Nouvelle Vague, de clásicos olvidados y de películas raras que nadie más parecía recordar. Tarantino aprendió cine viendo cine. Y recomendándolo con entusiasmo. Tarantino la llamó "la mejor tienda de videos del área de Los Ángeles", diciendo: "Video Archives es como la respuesta de Los Ángeles a Cahiers du Cinéma." En ese mismo mostrador conoció a Roger Avary. Juntos empezaron a escribir guiones. Tarantino ya tenía guiones guardados en cajones, historias que nadie quería producir. Una de ellas se llamaba My Best Friend’s Birthday (1987). Llegó a filmarla en 16 mm. Originalmente iba a tener una duración de setenta minutos, pero solo se editaron 36 minutos en total, dejando el proyecto inacabado. Después, gran parte del metraje se perdió. Quedó como un fantasma de sus años de aprendizaje. Fue entonces cuando Tarantino, decepcionado consigo mismo, renunció a Video Archives para perseguir su carrera como cineasta. La suerte cambió cuando Harvey Keitel leyó Reservoir Dogs (1992). Keitel no solo aceptó el papel. Fue co-productor y creyó en el proyecto con una fuerza que Tarantino todavía no tenía. Años después, el actor recordaría que vio en aquel guion algo que no encontraba en los estudios: una voz propia. Gracias a ese respaldo, la película se hizo. En 1994, ya con Pulp Fiction (1994) a punto de estrenarse y una Palma de Oro de Cannes, Tarantino volvió a Video Archives. Caminó entre las estanterías donde había pasado tantas horas. Era el mismo lugar donde había aprendido a hablar de cine como si fuera una religión. En un documental de la BBC de ese año se le ve recorrer su antiguo templo con una mezcla de nostalgia y asombro, como quien regresa al sitio exacto donde empezó a volverse inevitable. Cuando la tienda cerró en 1995, Tarantino compró todo su inventario de VHS y los estantes para ampliar la colección en su casa. Hoy es uno de los nombres más influyentes de Hollywood. Jackie Brown (1997), Kill Bill (2003), Inglourious Basterds (2009), Django Unchained (2012), Once Upon a Time in Hollywood (2019). Toda una filmografía construida desde la obsesión cinéfila. El director que reinventó el cine independiente de los 90 empezó recomendando películas detrás de un mostrador de videoclub. Y nunca dejó de hablar como si todavía estuviera allí.

482

2,779

242,934

いよ🐟𓂃𓈒𓏸 · Nov 6, 2026 · 11:22 PM UTC

喫茶店のプリンかかとなでなで retweeted

いよ🐟𓂃𓈒𓏸@tabun_iyoNov 6

山みたいなやつ登って降りる直前にファンサしてんの好き。自分が可愛いの知ってる。

犬しか勝たん

@inu1stNov 6

2匹目は速さじゃなくて可愛さで点数取ろうとしてるな

550

23,123

2,473,380

True_Believer · Nov 6, 2026 · 7:35 PM UTC

喫茶店のプリンかかとなでなで retweeted

True_Believer

@Double_MeaNov 6

בשנת 1942, קצין גרמני שיכור ישב לארוחת ערב והתרברב על האישה היהודייה שבחר מהבית-בושת שהנאצים אילצו לפתוח בעיר. הוא אמר את שמה בקול רם. הערבי התוניסאי שישב מולו נשאר רגוע, חייך, מזג עוד יין, וסיים את הארוחה. אחר כך הוא נסע עם הקצין הביתה, דהר ברחובות החשוכים, ודפק על דלת קרוב לחצות. באותו לילה, הוא הסתיר 25 אנשים למשך ארבעה חודשים. הוא מעולם לא דיבר על זה שוב. שמו היה חאלד עבד אל-והאב. הוא היה בן 31, מוסלמי תוניסאי עשיר שלמד אמנות וארכיטקטורה בניו יורק ודיבר גרמנית שוטפת. קציני נאצים סמכו עליו. הם הזמינו אותו לארוחות הערב שלהם. תוניסיה הייתה המדינה הערבית היחידה שסופחה ישירות על ידי גרמניה הנאצית במהלך המלחמה. משפחות יהודיות גורשו מבתיהן. יותר מ-5,000 גברים יהודים נשלחו למחנות עבודת כפייה. כוכבי צהוב סימנו כל חזה. באותו לילה של דצמבר בעיר החוף מהדיה, חאלד הקשיב כשהקצין התרברב. האישה ששמה נקרא הייתה שייכת למשפחה שחאלד הכיר כל חייו. הוא עזב מיד. הוא נסע במהלך הלילה. הוא דפק על דלתם בחצות. אל תיקחו כלום. בואו עכשיו. הוא אסף 25 אנשים — אמהות, אבות, בני דודים וילדים — ונסע איתם כמעט 30 קילומטר לחווה המשפחתית שלו, הסתיר אותם בתוך בית העיתונות של הזיתים, באורוות ובבנייני האחסון. זה לא היה מעשה גבורה אחד. זה היו ארבעה חודשים רצופים של אומץ לב. הוא האכיל אותם בעוד האספקה הופכת נדירה. הוא שמר על תינוקות שקטים. הוא סמך על המשרתים שלו לשמור על שתיקה. כשחיילים גרמנים הגיעו לספור משפחות יהודיות, האנשים המוסתרים הצמידו כוכב צהוב לבגדיהם ועמדו ללא ניע. כשהחיילים עזבו, הכוכבים הוסרו שוב. באחת הלילות, חייל שיכור הסתובב לתוך החווה וגילה אותם. ילדה בת אחת-עשרה שהסתתרה מתחת למיטה צפתה בו צוחק ומאיים להרוג את כולם שם. אז חאלד הופיע. היא זכרה אותו כל חייה כמלאך שומר. הוא הלך בשלווה עם החייל החוצה, לקח ממנו את הנשק, ושלח אותו משטחו. איש בחווה ההיא לא מת. במאי 1943, כוחות בריטיים שחררו את תוניסיה. כל 25 האנשים חזרו הביתה בחיים. חאלד חזר לחיים שקטים. הוא נישא, גידל בנות, צייר, ועבד בשירות הממשלתי. הוא מעולם לא סיפר לאיש מה עשה. לא לאשתו. לא לילדיו. לאיש. הוא מת ב-4 בספטמבר 1997, בגיל 86. סיפורו נקבר איתו. עשר שנים אחר כך, בתו פאיזה ישבה בבית קפה בפריז וקראה עיתון יום ראשון כשהיא נתקלה בריאיון עם היסטוריון אמריקאי שתיאר ערבי תוניסאי שהסתיר 25 יהודים ב-1942. ההיסטוריון הזכיר את אביה בשמו. היא הייתה בת 45 ולא שמעה את הסיפור מעולם קודם לכן. היא פנתה להיסטוריון. אחד הילדים שניצלו בחווה השאיר אחריו 83 עמודי עדות לפני מותה. כל פרט התאים. "גיליתי מחדש את אבי", אמרה פאיזה מאוחר יותר. חאלד הוצע לקבלת העיטור הגבוה ביותר של ישראל המוענק ללא-יהודים שהצילו חיי יהודים. הוא היה הערבי הראשון שיקבל אותו. הוועדה דחתה, ואמרה שהוא לא סיכן את חייו מספיק. פאיזה השיבה במשפט שההיסטוריה לעולם לא תשכח: "אבי פתח את ביתו ליהודים. הם לא פתחו את שלהם בפנינו." היום, 25 האנשים שחאלד הציל יש להם מאות צאצאים החיים ברחבי ישראל, צרפת, אמריקה ותוניסיה. הילדה הקטנה שהסתתרה מתחת למיטה גדלה, עברה לפריז, ובנתה משפחה משלה. איש מהם לא היה קיים אם חאלד היה שותק באותו לילה. היה לו הכול להפסיד. הוא פעל בכל זאת. אחר כך בילה את שארית חייו בלא לומר דבר על זה. העולם כמעט שכח אותו פעמיים. עכשיו אנחנו יודעים את שמו.