בשעה הזו בשמחת תורה הייתי במשטרת אופקים, מחפשת בעיניים שלי את גל, אחיין שלי הגדול, אמבולנסים בתחנה, אנשים מסתובבים בהלם. אני קולטת את גל, עוצרת את הרכב באמצע הכביש, ואנחנו מתחבקים הכי חזק שאפשר, לא מצליחים לעצור את הדמעות, הוא הצליח להנצל מטבח הנובה אבל כבר ידע שאת גיא אח שלו, זה שבגללו הגיע לפסטיבל, זה שהלך לשמור עליו, נחטף. שעתיים וחצי קודם אני מקבלת מיליון טלפונים והודעות, אני עונה, "אני חושב שראיתי את האחיין שלך בסרטון בטלגרם" המח שלי מסרב להאמין, כולנו כבר אצל אחותי. אני מבקשת שישלח לי, מפעילה את הסרטון, רק עיניים קרועות מבעתה, אי אפשר להתבלבל בפחד המוות, ראיתי אותו אלפי פעמים בבתי מטבחיים, העיניים לא משקרות, הסרטון ממשיך ואני אומרת"לא גיא, לא גיא, לא גיא, לא גיא" ואז גיא את אביתר בכלל לא זיהיתי מרוב חרדה. אלון אחיין שלי אומר שצרחתי "לא!" אני לא זוכרת. אחותי מסתכלת עליי, אני מתיישבת לידה ואומרת לה שגיא חי אבל הוא חטוף בעזה. זהו, צרחות, בכי, פתאום פארמדיקים בבית ועבור גיא וגם עבורינו התחילה תקופת גיהינום. כמו יום אחד ארוך שלא נגמר מאז ועד היום. לפני שנה החליטו מפלצות עבורינו לפתוח במלחמה על קיומינו וחיינו, מאז ועד היום אנחנו מקפידים להגיע כל שבוע לחיילי צה"ל הגיבורים, לפנק אותם ולהגיד להם תודה. לפני שנה החליטו מפלצות לכלותינו והיום משפחתי ואני נשתתף בהקפות שניות במקום בו בוצע הטבח הגדול ביותר בשמחת תורה, במתחם הנובה ברעים. אנחנו נוכיח להם ולנו שאנחנו אומה מקדשת חיים, לא משאירים אף אחד מאחור, לא ניתן לאף אחד לכלותינו נצח ישראל לא ישקר! לשחרורם של גיא, אלקנה, בר, אביתר וכל שאר החטופים, שגורלם יהיה כמו גורלו של אלמוג מהסרטון ששוחרר במבצע ארנון (על שמו של גיבור ישראל ארנון זמורה הי"ד) ליבנו עם כל המשפחות השכולות אשר משלמות את המחיר הנורא ביותר עבור נצח ישראל.