Adar Inbar

לכל אחד יש תזה שמסבירה למה תוצאות הבחירות נראות כפי שהן נראות. התזה הזהותנית־סוציולוגית תופסת הרבה אחיזה בימים האחרונים, וכנראה שיש בה לא מעט אמת, בשני הצדדים. פינקלשטיין בוודאי צוחק בקבר על התרגיל שהוא וביבי עשו עלינו בשלושים השנים האחרונות. ואוריך, אשל וכל הסחלה שסובבת את ביבי בטח מריצים עכשיו דחקות בווטסאפ, שאנחנו נקרא בעוד שנתיים כשאחד הליצנים האלה שוב יחשוב שהוא מתכנת־על. אבל אני לא אוהב את התזה הזהותנית, משתי סיבות עקרוניות. הראשונה היא שאין מה לעשות איתה. אם אנשים הם בסך הכול תוצר של הדנ״א התרבותי שלהם, של השכונה שבה גדלו, של המשפחה ושל המוצא שלהם, אז אין לאף אחד אחריות ואין לאף אחד יכולת לשנות. אלה הקלפים שחולקו, זה מהשמיים, ואין מה לעשות. ואני, באופן עקרוני, לא אוהב תזות של חוסר אונים. השנייה היא שבבסיס התזה הזו מסתתר זלזול בישראלים, האחים שלי. ״תראו את אלה בשדרות ובקריית שמונה. אחרי כל מה שהם עברו, הם עוד הולכים ומצביעים ביבי. איזה אהבלים״. אני מסרב לקבל את זה. אם אנחנו רוצים ללמוד משהו מהבחירות האלה, מהעובדה שלמרות שנתניהו איבד את הרוב הוא הפסיד הרבה פחות ממה שהגיע לו, הרבה פחות ממה שהיה אמור להפסיד, אנחנו צריכים לעשות בדיוק את ההפך: לנסות להיכנס לנעליו של אותו תושב שדרות, קריית שמונה או תל אביב, שאחרי כל מה שקרה, ולמרות כל מה שקרה, החליט לשים מחל בקלפי. לנסות להבין אותו. לא להסביר את ההצבעה שלו באמצעות הסוציולוגיה שלו, אלא להבין את ההיגיון שמאחוריה. ואני חושב שיש לי הסבר. למעשה, כתבתי אותו כבר ביוני 2024, בציוץ למטה. כתבתי אז שנתניהו טמן למחאה מלכודת: ״רק איתי נמשיך להילחם״, ושהמחאה נפלה לתוכה כפרי בשל. במקום לדרוש את החלפת נתניהו כדי שנוכל לנצח במלחמה, היא דרשה לעצור את המלחמה כדי שנוכל להחליף את נתניהו. אני חושב שזו הייתה אחת הטעויות הפוליטיות הגדולות של גוש השינוי בשנים האחרונות. טעות שעלתה לו בהזדמנות להנחיל לנתניהו תבוסה ניצחת. החמצה מול שער ריק. וההחמצה הזו לא התרחשה בחודש האחרון של קמפיין הבחירות, אלא בשנתיים־שלוש שקדמו לו. יש קבוצה גדולה של ישראלים חכמים ורציונליים, שחושבים שנתניהו הוא חתיכת חרא. הם לא עיוורים לשחיתות, לא מתעלמים מהמחדלים ולא קונים את כל השקרים. אבל הם הסתכלו על המסרים של חלק ממנהיגי המחנה בשנים האחרונות, ובפרט של אייזנקוט וגולן, שקראו לעצור את המלחמה, ואמרו לעצמם: הוא אולי חתיכת חרא, אבל לפחות הוא מבין שיש פה מלחמה לנהל. וזו, בעיניי, אחת הסיבות המרכזיות לכך שנתניהו לא הובס. אם זה היה תלוי בי, המסר של כל מנהיגי האופוזיציה, החל מנובמבר 2023, היה צריך להיות פשוט: ״את הממשלה הרעה הזו חייבים להחליף, כי היא לא מסוגלת להכריע את חמאס ולנצח מלחמות״. והרי בדיעבד, זה בדיוק מה שהתברר. למרות הישגים צבאיים משמעותיים, אין לנו הכרעה אסטרטגית ברורה באף חזית. ואם מסתכלים על כל הקריירה של נתניהו, מגלים שזה לא מקרי. אין מלחמה, ואפילו לא מבצע צבאי משמעותי, שהוא הוביל להכרעה ברורה. הוא יודע לנהל סכסוכים, לתחזק איומים, למשוך זמן. הוא לא יודע להכריע. אבל במקום לתקוף אותו על חוסר היכולת לנצח, חלק גדול מהמסרים של גוש השינוי התמקדו בצורך לעצור את המלחמה. וכך, ישראלים רבים שעזבו את נתניהו אחרי 7 באוקטובר, ואפילו בתקופת ההפיכה המשטרית שקדמה לו, חזרו אליו בהדרגה לאורך השנתיים האחרונות. לא מפני שסלחו לו, ולא מפני ששכחו את המחדל, אלא מפני שלא השתכנעו שמנהיגי גוש השינוי מבינים את גודל המשימה ההיסטורית שעומדת בפנינו. הם רצו לדעת שמי שיחליף את נתניהו לא רק יתקן את ישראל מבפנים, אלא גם יהיה מסוגל להשלים את השינוי שאנחנו חייבים לחולל במזרח התיכון. ועל השאלה הזו, גוש השינוי לא נתן להם תשובה מספיק טובה. וכאן אני מגיע לפואנטה. מתישהו, ולא בעוד ארבע שנים, יהיו כאן שוב בחירות. ואם גוש השינוי רוצה לזכות בקולות של אותם ישראלים, ולהשיג את הרוב הדרוש להקמת ממשלה יציבה שבאמת תוכל לשנות את מסלולה של ישראל, הוא צריך להתחיל לעבוד על זה עכשיו. לא באמצעות עוד קמפיין נגד ביבי. לא באמצעות עוד נאומים על הדמוקרטיה. אלא באמצעות מעשים. גוש השינוי צריך להקים ממשלה, גם כדי להעלים מחיינו את ממשלת המלא מלא הנוראית הזו, גם כדי להתחיל למלא את הבטחות הבחירות, אבל גם, או אולי בעיקר, כי הוא צריך לנצל כל הזדמנות שהמציאות תזמן לו בחודשים הקרובים כדי להוכיח לאותם ישראלים שאייזנקוט הוא לוחם קר רוח ומתוחכם, שיודע להכריע ולנצח מלחמות. שגולן הוא מנהיג אמיץ שמבין שכדי לעשות שלום צריך קודם כול להכריע את האויבים. ושבנט הוא אסטרטג פרואקטיבי, שלא רק מדבר על ראש התמנון אלא גם יודע לפעול כדי לפגוע בו. המשימה של גוש השינוי היא לא לשכנע את הישראלים האלה שנתניהו הוא מנהיג רע. רבים מהם כבר יודעים את זה. המשימה היא לשכנע אותם שיש מנהיגים טובים ממנו גם בהכרעת מלחמות, לא רק בניהול המדינה. וזה צריך לקרות במעשים, לא בסיסמאות. צריך לעשות את זה כי זה הדבר הנכון לעתידה של ישראל, לעתיד המזרח התיכון, ולסיכוי שיום אחד יהיה פה שלום. אבל מה שיפה הוא שבמקרה הזה, הדבר הנכון לעשות מבחינה אסטרטגית הוא גם הדבר הנכון לעשות מבחינה פוליטית.