יש משהו קצת משונה בנתונים של השעה חמש. דווקא תל אביב, העיר שיש לה הכי הרבה מה להפסיד היום, מציגה אחוזי הצבעה נמוכים בדיוק כשהיא צריכה להוביל את המדינה. בכל הארץ מסתערים על הקלפיות, ואצלנו עדיין לוקחים את הזמן. וזה לא שאנחנו לא יודעים להתאמץ בשביל מה שחשוב לנו. כשאנחנו רוצים, יש לנו סבלנות מברזל. אנחנו מסוגלים לעמוד ארבעים דקות בתור להמבורגר חדש שנפתח בדרום העיר בלי למצמץ, או לחכות שעה בשמש מחוץ לחנות בגדים קטנה רק כי יש שם משהו ששווה את הזמן שלנו. יש לנו כוח סבל לדברים הקטנים שעושים את החיים פה לטובים. העניין הוא שכל הדברים האלה תלויים בחוט דק מאוד. אם נפסיד היום, מחר בבוקר לא יקרה שום דבר דרמטי ברחוב, אבל החיים עצמם יתחילו להתכווץ. זה יתחיל בביטול הסבסוד לתחבורה ציבורית בשבת ובהקפאת הקווים של הרכבת הקלה. זה ימשיך בקיצוץ עמוק בתקציבי התרבות, התיאטרון והקולנוע העצמאי שמחזיקים את הרוח של העיר הזאת. זה ייכנס בשקט לתוך מערכת החינוך החילונית עם תכנים שלא ביקשתם, וייגמר בפקחים שסוגרים מרכולים ובתי קפה בשישי בערב. המיסים והארנונה שלנו ימשיכו להיות הגבוהים בארץ, אבל הכסף ילך למקומות שמנסים להפוך את תל אביב למשהו שהיא לא. החופש שלנו להיות מי שאנחנו, לאהוב את מי שאנחנו רוצים ולחיות בלי שייכנסו לנו לצלחת - זה לא חוק טבע. זו בחירה שצריך לחדש כל כמה שנים. עזבו רגע את מה שאתם עושים. קחו אוזניות, תרדו לקלפי ותעמדו בתור הזה, ארוך ככל שיהיה. ותחכו בו כמו שמחכים למשהו ששווה הכל.