Ryan Stone

״ממשלת ז׳בוטינסקי מלא מלא״ (או מדוע ״קיר הברזל״ נותן את המתכונת לממשלה הבאה): ז׳בוטינסקי זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת בקרב מפלגות גוש השינוי הנשענות על חזונו מרחיק הלכת לשלטון משותף יהודי-ערבי כדי להצדיק קואליציה וממשלה יהודית-ערבית. אלא שבכך הן מדלגות בקלילות מעל קיר הברזל הנדרש כדי להגיע לחזון השוויון והשיתוף. ז׳בוטינסקי הרי הבהיר ששיתוף פעולה שכזה אינו יכול להתקיים "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו", ושהדרך לגדוע כל בדל תקווה שכזה היא רק בעוצמה מתמשכת, "כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד". קיר הברזל נועד להביא את אויבי הציונות לרגע שבו הם מבינים שאין עוד בדל סיכוי להביס אותה. כך יוצא שלכל צד בפוליטיקה הישראלית יש את החלק שהוא אוהב ב"קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי ואת החלק שהוא מעדיף לשכוח ולהשכיח. הימין במובהק אוהב את קיר הברזל עצמו, את התובנה שהערבים לא ישלימו מרצונם עם הריבונות היהודית ושכל עוד יש להם תקווה להביס את הציונות, הם ימשיכו לנסות. אך יש גם נטייה לפעמים בימין לעצור בשלב הזה ולהתכנס לסוג של אין-אונים פטליסטי שאומר ש״ככה זה״ ו״ככה הם״, ולהפוך את קיר הברזל מאמצעי למטרה. אבל קיר הברזל כן היה אמצעי ולא מטרה. מן העבר השני של קיר הברזל ז׳בוטינסקי ביקש מדינה יהודית במובהק שבה לכל אזרח זכויות שוות. מדינה שבה הרוב היהודי איתן ובטוח בעצמו עד כדי כך שאינו חושש משוויון זכויות מלא. בשמאל ובגוש השינוי אוהבים להעלות על נס, ובצדק, את ז'בוטינסקי הדוגל בזכויות הפרט, בשוויון האזרחי ובכבוד האדם, ומדמיין ממשלה שבה לחילופין ראש הממשלה יהודי וסגנו ערבי ולהיפך. אבל שלא בצדק נוטים לדלג על התנאי היסודי שז'בוטינסקי הציב לכל אלה: קיר הברזל שיוביל לגדיעת כל תקווה ערבית לסיום הריבונות היהודית. אני מאמינה גדולה בשיתוף פעולה יהודי-ערבי, אבל כזה שמגיע לאחר שיש הכרה מלאה וסופית, ללא בדל סדק ותקווה שניתן יהיה לחסל את מדינת היהודים. בספר ״שלום לא עכשיו״ נתתי לזה את השם הפרובוקטיבי משהו ״ציונות ערבית״, אבל זו בסך הכל דרך אחרת, לדעתי חיובית יותר, לומר שהערבים השלימו סופית עם הציונות, ואינם נוהים עוד אחרי האנטיציונות והבטחותיה המתעתעות. למעשה, דווקא מי שדוגל בשיתוף פעולה יהודי-ערבי פוליטי ושלטוני, בין אם הוא יהודי או ערבי, צריך להיות ציוני גדול ולתמוך באופן חסר פשרות בכך שמדינת ישראל תהיה מדינת העם היהודי ותממש את החזון הציוני. זאת מן הטעם הפשוט שבכל מדינה ערבית שהיו בה יהודים, מרגע שאותה מדינה לא נשלטה עוד על ידי מעצמות אירופאיות והייתה למדינה ריבונית, האפשרות שהאזרחים היהודים יהיו שווים במעמדם הפוליטי נענתה ברדיפות, פוגרומים, החרמת רכוש ולבסוף טיהור אתני של היהודים מאותן מדינות. לכן, הממשלה הבאה צריכה לקום כממשלת ז׳בוטינסקי מלא מלא. היא צריכה לאגד יחדה של כל המפלגות המתעקשות על קיר ברזל כנגד האנטיציונות, גם בתוך מדינת ישראל. מן המפלגות הערביות צריך לדרוש לא רק הכרה מלאה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אלא ביטוי מלא לכך שכשהן מציגות חזון של שלום של ״שתי מדינות״, יובהר כי אחת מן השתיים היא מדינת היהודים, ואין לערבים בעזה, ברשות, בירדן, בסוריה ובלבנון שום ״זכות שיבה״ לתוך מדינת ישראל, והם אינם ״פליטים דור חמישי״. זהו המבחן הוודאי ביותר שיש השלמה מלאה עם מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ונכונות לתת ביטוי מלא להשלמה זו. לכן קיר הברזל אינו רק תפיסת ביטחון כלפי חוץ. הוא צריך להיות גם הבסיס להסכמה הציונית המחודשת בתוך מדינת ישראל: חינוך ממלכתי ציוני ובשפה העברית לכל אזרחי ישראל, גם לדוברי הערבית וגם לחרדים, ושירות צבאי לטובת המשימות הלאומיות ובאופן שווה לכולם (ובלי כל מיני שקרים של שירות בקהילה שיהפכו לדרך להעביר מיליארדים לאוטונומיות העוינות את המדינה). אלה אינם רק כלים לחלוקת הנטל. אלה המנגנונים שבאמצעותם נבנה אתוס אזרחי משותף, שבו כל אזרח יודע שהוא שייך למדינה, נהנה מזכויותיה ונושא באחריות לקיומה. ז׳בוטינסקי עצמו היה בז לרעיון שבמדינת היהודים הריבונית בארץ ישראל יש מי שבשם תחזוקת אורח חיים גלותי מסרבים לקחת חלק בהגנה הנדרשת על מדינת היהודים, ולא היה מדיר את האזרחים הערבים מן האתוס המשותף. הרעיון הוא שאפשר להיות חרדי וציוני ואפשר להיות ערבי וציוני. אין צורך לוותר על הדת, השפה, התרבות או הזהות כדי להיות שותפים למדינה היהודית, אבל יש צורך לקבל את הלגיטימיות של הריבונות היהודית ואת האחריות המשותפת להגן עליה. לישראל דרושה עכשיו ממשלה שתפסיק לבחור רק את החצי הנוח לה ממשנתו של ז'בוטינסקי. ממשלה ציונית מרכזית שתעמיד את הריבונות היהודית, השוויון האזרחי, החינוך המשותף והשירות לכולם בבסיס החוזה הישראלי. הגיע הזמן לממשלת קיר הברזל של ז'בוטינסקי. מלא מלא.

The vote count is complete. The Reservists and Economic Party received the support of approximately 152,000 voters, who appear to have come in roughly equal numbers from both political “blocs,” and from socioeconomic clusters reflecting the full political, economic, and identity spectrum of those who rushed to the front lines to defend the country on October 7. In doing so, we became the only party in these elections whose agenda and voters alike transcended the division into political “blocs.” But it is possible that, despite not being represented in the Knesset, the election results will nevertheless allow us to achieve the very thing for which we sought to enter it. The results hold enormous political potential. Precisely because neither side got what it wanted, an opportunity has opened up to form the government Israel needs: a broad, centrist Zionist government that will finally begin confronting the country's fundamental challenges. What do the results tell us? Netanyahu's coalition does not have a majority to return in its current composition. That is over. The change bloc does not have a majority to form a government without relying on parties and members of Knesset who hold explicitly antizionist and Palestinianist positions. And it seems it will take time to fully grasp the significance of the scale of political support for anti-Zionist Arab and ultra-Orthodox parties, especially in a scenario of their full voter mobilization. The possibility of political cooperation between anti-Zionist Arab and ultra-Orthodox parties, and the emergence of an “antizionist bloc” that increasingly places the interests of these two groups above the shared Zionist interest, represents a strategic threat to the future of the State of Israel. For Zionist parties to rely on anti-Zionist parties in order to defeat a Zionist political rival is dangerous behavior. And here lies the paradox: an outcome that makes almost nobody happy individually could turn out to be an excellent result for the State of Israel and Zionism. Precisely because neither side can get everything it wants, the necessity of working together has emerged. The right government for Israel at this moment is a government of Likud, Yashar, Lieberman, and Bennett. A broad, centrist Zionist government, without the ultra-Orthodox and Arab parties, and also without the less centrist Zionist parties. Such a government could, if it chose to, commit to preserving the existing legal situation, under which there are no longer any arrangements granting exemptions from service and the law currently in force is the Defense Service Law. It could ensure that state services and public-sector positions are reserved for those who serve and defend the country. It could guarantee state Zionist education, in Hebrew, for all Israeli children. And it could put an end to the economic mechanisms through which Israel's welfare state has, for decades, encouraged draft evasion and separation from the Zionist enterprise. (And it certainly wouldn't hurt to lower the electoral threshold to encourage Zionist Arab and Zionist ultra-Orthodox political representation.) Such a government could confront the enormous diplomatic and security challenges ahead, finally begin working to dismantle Palestinianism at home and abroad, and return Israel to a Zionist and productive path. There are no serious security or economic differences between the parties of Netanyahu, Eisenkot, Bennett, and Lieberman that justify continued paralysis or another election. They have far more in common than our political discourse allows us to see. If they wanted to, they could form an excellent government. But for that to happen, both sides would have to give something up. Netanyahu cannot insist on preserving every component of his current coalition and expect everyone else simply to join it. The election results neither allow nor justify that. Conversely, the change bloc cannot insist on boycotting Netanyahu at the price of relying on antizionist and Palestinianist forces. The danger now is that, instead of seizing the opportunity, both sides will choose escalation, which could look like this: Netanyahu will entrench himself in a coalition that lacks a majority, while the other side will use its parliamentary majority to pass confrontational legislation and paralyze the government. Each side will respond with further escalation, and Israel will find itself in a prolonged political and institutional crisis, precisely when it needs a functioning government more than ever. This is exactly where we wanted to play a political role. We did not seek to be the kingmaker who determines who becomes prime minister. We sought to be the spearhead for establishing a broad, centrist Zionist government. A political force capable of standing up to either side that refused to compromise, and making it clear that refusal carries a price. This was our message throughout the campaign: What, not who. Israel is a parliamentary, coalition-based democracy. The prime minister, as the English name suggests, is the first among ministers, not a president and not a king. The identity of the prime minister matters, but the composition of the coalition and the policies it advances matter far more. Therefore, the question of who will be prime minister is secondary to the question of what kind of governing coalition we will have. Will it be a government that continues subsidizing draft evasion and separation from the rest of society, or one that restores service, Zionist education, and shared responsibility to the center of Israeli life? Will we continue postponing the confrontation with our fundamental problems, or will we seize the opportunity to halt processes that have been endangering our future for decades? These are the questions that truly matter. And if we fail to confront them now, the future price will be far higher — and the damage may not even be reversible. We ran in these elections to change the direction in which Israel is heading. We had hoped to do so from within the Knesset, and we are disappointed that we will not be able to. But the results have created a genuine opportunity to achieve the very goal for which we embarked on this journey. The responsibility now lies with the leaders who were elected. They can continue to entrench in political blocs that have led Israel into repeated election cycles and governments dominated by the extremes, or they can recognize that the new political reality requires them to do something different. If a broad, centrist Zionist government is formed here, without the ultra-Orthodox and Arab parties, and finally begins confronting the fundamental questions facing the State of Israel, that will be the achievement we sought. And that will be reward enough for us.