מאמין בכלכלת הסתדרות

מחשבות אקראיות (סליחה) על "לקנות או לשכור", הפרק הראשון בתכנית החדשה של @amsterdamski2 "מתחת לבלטות": רוב המשתתפים תיארו את הצורך הרגשי ביציבות ובביטחון בתור המניע העיקרי לבעלות על קורת גג. שזה מעניין -- מכיוון שהדרך לבעלות המיוחלת עוברת בנטילת הלוואת עתק בריבית לא זולה ובתשלומן לאורך שנים. ובעוד שאני מזדהה עם הכמיהה לביטחון, יתרת חוב של שבע ספרות + תזרים שלילי בריבית משתנה לטווח של 30 שנה נשמעים לי כמו ההיפך המוחלט מזה. לא רק בגלל העלות הפיננסית, או החשיפה לתנודות ריבית ולאינפלציה ולמחירי הדיור ולעוד עשרות משתנים שלא תלויים בי, אלא בגלל העלות המנטלית: חוב מצמצם אפשרויות וכופה עלי לעשות דברים שאני לא בהכרח רוצה. יציבות וביטחון פיננסי, עבורי, הם פונקציה של תזרים חיובי. תזרים חיובי מגדיל אפשרויות. אני מעדיפה להיות במצב שבו ההכנסה מנכסיי מכסה 100% מהוצאות המחייה שלי (והוצאות הדיור בכללן) מאשר להחזיק נכס למגורים עם יתרת הלוואה של מיליונים שצריך לכסות בכל חודש בעבודה קשה. זו הסיבה שאני משקיעה בשוק ההון: אני קונה עסקים עם חשיבות קריטית לכלכלה העולמית שחולקים איתי נתח מרווחיהם. אבל זה כבר לפוסט אחר... נושא שלא הוזכר במפורש בפרק (מסיבות מובנות) הוא המוטיבציה המעמדית לרכישת דירה. בעלות על דירה בישראל היא לפני הכל סמל סטטוס. הוכחה -- לעצמך, להוריך, לחברים של הוריך -- שהסתדרת כלכלית ותפסת את מקומך בסדר החברתי. במובן זה, דירה בבעלותך היא לא רק מוצר צריכה -- היא מוצר איתות מעמדי. כשבאים להתארח אצלך, רואים נכס ששווה 3 מיליון ש"ח ומסיקים מסקנות בהתאם על מצבך הכלכלי. אף אחד לא רואה את המשכנתא והריבית ששילמת תמורתו. ומנגד, כשאת מארחת בדירה שכורה פשוטה, אף אחד לא רואה את המיליונים בתיק ההשקעות שלך. דווקא כמי שכמו שאול מעדיפה לשכור ולהשקיע בשוק ההון, ולא לקנות דירה כדי להתגורר בה, מצאתי את הדיון המשווה בין נדל"ן לשוק ההון חלש יחסית. השקעות פיננסיות ומוצרי צריכה נמצאים במישורי קיום/דיון שונים וההשוואה ביניהם לא טריוויאלית. מחיר השוק של הדירה בה את מתגוררת חסר רלוונטיות אם אין כוונה למכור -- וכפי שנוכחנו בפרק, ישראלים מעדיפים להיות צרכני דיור ("מהדירה הזו אני מתפנה רק לבית הקברות") לפני שהם משקיעי נדל"ן. אם לא מוכרים או משעבדים את דירת המגורים, אין דרך לתרגם את עליית הערך להון פיננסי זמין. וזה לא משנה אם "היום היא שווה פי 2 ביחס למחיר הקנייה אז עשיתי עסקה טובה". גם הניתוח של תמיר מנדובסקי היה פשטני לטעמי. סיסמת הקסם "טווח ארוך" ואקסטרפולציה בסגנון "מה שהיה הוא שיהיה" היא כמובן דרך אפקטיבית להקסים כל אדם בעד השקעה עצלה במדדי שווי שוק רחבים. היה צריך להדגיש שהממוצע ההיסטורי (8.5% בשנה) הוא רק ממוצע; שמאחר שמדובר בממוצע, בחלק מהשנים יש לצפות לתשואה שלילית דו-ספרתית; שבני אדם אינם גיליונות אקסל, ולכן גם לא מצטיינים בתגובותיהם לתנודתיות בשווקים הפיננסיים (יעידו על כך בין היתר דיונים בקבוצת הפייסבוק של מנדובסקי עצמו אחרי תיקון של 10%- בשוק); שלפחות ביחס לשוק המניות בארה"ב (60% משוק המניות העולמי), ואנגרד וגולדמן זאקס צופות תשואה שנתית ממוצעת של 3%-4% בלבד בעשור הקרוב, דהיינו פחות מקצב העלייה הממוצע של נדל"ן בישראל; שרווחי הון בישראל ממוסים בשיעור גבוה בהרבה בהשוואה לשבח מקרקעין, באופן שעשוי להשפיע דרמטית על התשואה הכוללת ועל השוואה בין אפיקים; ושככלל, בעלות לטווח ארוך על נדל"ן, שאינו משוערך יומית, אולי מתיישבת טוב יותר עם הטבע האנושי בהשוואה לבעלות לטווח ארוך על מניות. מעבר לזה, נהנתי לצפות. תכנית מסקרנת על נושא קריטי שעשויה בקסם ובתבונה החיננית וחסרת המניירות של אמסטרדמסקי. מצפה מאד לפרקים הבאים.